שניהם היו בני ארבע עשרה. טומי חי בנברסקה, וליאופולד במונטנה.
לשניהם הייתה צלקת נדירה כחולה בצורת משולש על הזרוע. הם באו
ממשפחות שונות: מוצא משפחתו של טומי היה מפולין באירופה
וליאופולד היה מקורב יותר להוואי. משפחתו של טומי הייתה נוצרית
ומשפחתו של ליאופולד- קתולית. טומי היה גבוה ונאה, ואילו
ליאופולד נראה ממוצע לגילו. טומי היה חברותי ונחמד, וליאופולד
מסוגר ונחבא אל הכלים. לכאורה נראו השניים, זה לצד זה, כהפכים
כמעט מוחלטים. שום תכונה לא קישרה ביניהם, והם מעולם לא נפגשו
לפני כן. ועם זאת...
הביטו בעצמכם.

סיפור זה מתחיל ביום רגיל מימות השנה. בוקר, השעה שבע וחמישים
דקות. שני הנערים הספציפיים מבצעים את דרכם לבית הספר. טומי-
בנברסקה, וליאופולד- במונטנה. ליאופולד מהלך לבדו, ומסוגר
בעצמו. הוא בועט באבן תוך כדי הליכתו, ומחשבות שונות חולפות
במוחו. בדרך כלל מחשבות רעות. באותו הזמן, מהלך טומי בחברת
ידידו. הם מהלכים בעליצות, ומפטפטים על הא ועל דא. מחשבות
עשירות בהומור ושנינות מלוות אותם בדרכם. הם אף מתכננים לרגע
לברוח מבית הספר, אך מתחרטים.
מאוחר יותר, בכיתה, טומי מפהק בקול גדול. למזלו, המורה לא
שמעה. הוא לא האזין אף למילה אחת מהשיעור. ליאופולד חולם. הוא
לא מאזין לשיעור, אך הוא כבר יודע את כל החומר בע"פ. הוא
משתעמם. טומי נמצא בשיעור ספרות. ליאופולד בשיעור היסטוריה.
טומי לומד על בלדות, וליאופולד על המהפכה התעשייתית.
שאר היום ממשיך באותה מתכונת. טומי לא מקשיב. ליאופולד מקשיב,
אך רק חלקית. בהפסקות הולך טומי להחליף דברים עם חבריו,
וליאופולד משתעמם ועושה את שיעורי הבית בכיתה. בשיעור ספורט
משתתף טומי ומככב, ואילו ליאופולד מקבל 4 בגלל שהו יושב בצד כל
העת ומשרבט ביומנו רישומים שונים. בצלצול הביתה פורצים חבריו
של טומי בצרחות שמחה וטומי מצטרף אליהם בלית ברירה. טומי נוטל
בלא מילים את התיק, מפהק, ונוטש את הכיתה.
בדרך הביתה מתרחשות פעולות נוספות. ליאופולד ממשיך בשגרה: הוא
נועץ מבטו ברצפה, בועט באבן והבעת פניו עגומה. בראשו עוברות
מחשבות רבות: על אימו, על המחשב שלו ועל סבתו. רובן, שוב,
מחשבות רעות ועצובות. טומי ממשיך לפטפט בעליצות עם חברו לספסל
הלימודים. גם זה בועט באבן, אולם מבטו אינו נעוץ באדמה. שניהם
עולצים ומאושרים.
"שמעת על החנות החדשה למאפי בית ברחוב וושינגטון?" שואל החבר.
"זאתי שתורמת את הכנסותיה לנפגעי תאונות עבודה?"
"בינגו".
"מה איתה?"
"טוב, תפסתי כמה חבר'ה לשיחה רצינית היום. אנחנו צריכים אתגר,
אתה יודע. התפלחות משיעורים בבית הספר? קטן עלינו. הם חבר'ה
מקצוענים, מכיתה י'".
"כיתה י'"?
"אל תתלהב יותר מדי. בכל מקרה, הם התנדבו לעזור אם נתחלק איתם
בשלל. אנחנו נהיה עשירים, אתה מבין?!"
טומי חייך במבוכה: "עשירים?"
"מלקחת את הכסף מהחנות, טמבל! אתה יודע כמה אנשים מוכנים לשלם
לצדקה? הם לא יודעים מה מצפה להם אפילו!"
חברו של טומי חיכך ידיו בהנאה, כאילו מישש את הכסף.
"נשדוד את החנות ,בנאדם?" שאל טומי את חברו. "אתה בטח מתלוצץ,
נכון? ההורים שלי ירתחו אם יידעו".
"הם אינם מוכרחים לדעת. אני עובד עם מקצוענים, שכחת?"
עכשיו החל חיוכו של טומי לדעוך: "זה מסוכן".
"מסוכן שמסוכן. אתה בא לעשות את זה או לא? אני לא מאמין עלייך,
אחי. חשבתי שאתה יותר רציני. אתה חבר שלי או לא? אם אתה לא
רוצה- אני לא אכריח אותך, אבל כל הרווחים האדירים לא יתחלקו
ביחד איתך- וזה אומר שאני אקבל יותר מזומנים..."
הוא חיכך שוב את ידיו.
כל חייו של טומי עברו עליו באיומים מסוג זה. בגללם החל לצבוע
את שיערו לשחור, להיות טוב בספורט, לברוח מבית הספר לעיתים
קרובות, להילחם בפצעי בגרות ככל יכולתו ואף לחרור את אוזניו.
וכיצד יסרב עכשיו, בהזדמנות הגדולה שלו? הוא הרי רוצה שבחור
צעיר זה ימשיך להיות חבר שלו.
"בוודאי אין מה להיבהל. הוא בוודאי יתבגר בסופו של דבר, ויבין
ששוד הוא לא דרך להאדיר שם". דרך אגב, הוא טועה.
"בסדר, חבר. מתי נפגשים?"
"הלילה. אם תהיה עייף מחר- תחמם את המדחום על המנורה. ממילא יש
מחר מבחן בכימיה. תבוא לחנות הזו בשעה שמונה אפס אפס ותחכה
לשריקה. אם תשמע רק שאגה, כמו של אריה, תדע שצריך לחזור למקום
ממנו הגעת. בנת?"
"וכי יש לי ברירה?" אמר בתוכו, אך כלפי חוץ אמר רק: "אל תדאג.
אהיה שם".
"אני סומך עלייך".
"ואני מקווה מאוד שאוכל לסמוך עלייך".
"תהיה סמוך ובטוח בקשר לזה".

אז מגיע הצהריים. טומי יוצא לשחק עם שחקני הנבחרת במגרש
הכדורסל, וליאופולד יושב ומשחק במחשב: משחקי אימה, מלחמה וקרב
מגע. משחקים בהם ישנו יריב מרושע לחסל. קשה לתאר במילים את
אהבתו של ליאופולד אל משחקים אלו. אימו, מודאגת ביותר, נכנסת
לחדר: "מה הפעם, ליאו?"
ליאופולד אינו עונה לה. שקוע כל כולו במשחק.
"חמודי, אכפת לך להשגיח על אחיך?"
שוב אין ליאופולד עונה.
"חמודי, אכפת לך להפסיק לרגע?"
ליאופולד מכה על השולחן בכעס: "הדמות שלי נהרגה, אימא! בגללך!
כמעט ועליתי שלב!"
"תוכל להחיות אותה אחר כך. אתה באמת מדאיג את אימך המסכנה. אני
רוצה שתפסיק להתעסק בלהילחם עם כל הג'יימס בונדים האלו, ותתחיל
להשקיע בדברים רציניים יותר. לקרוא, למשל".
ליאופולד מגלגל עיניו.
"אז אל תקרא. מה עם חברים?"
"כבר דיברנו על זה. את יודעת שזה לא מעניין אותי".
"ומה, אם כן, מעניין אותך? לשבת כל היום בחדר ולהרוג אנשים
במציאות מדומה?"
ליאופולד מסתובב: "העלבת אותי עכשיו".
האם יוצאת מהחדר ברטינה.

הלילה אינו כה מעניין, משום שאחת הדמויות רק נחרה במהלכו.
השנייה ביצעה מעשה חשאי. אסור, אך חשאי. על כן רצוי שנדלג עליו
ונעבור ישירות לצהריים שאחרי. אחרי ששני הנערים חוזרים מבית
הספר.
"טומי! טומי!" קוראת לו אימו מהמטבח, ובדיוק באותו הרגע קוראת
גם אימו של ליאו: "חמודי! ליאו!"
שני הנערים מגיעים אל האימהות בהליכה איטית. ניכר שהם אינם
נהנים מקריאת האם: "כן, אימא?"
"שמעת על השוד אתמול בערב? אומרים ששלושת אלפים דולר נגנבו
שמה. כסף שנועד למטרות צדקה. בושה וחרפה!"
"איפה זה קרה בכלל?" שואל ליאופולד.
"בנברסקה".
"אז זה לא מעניין. זו בכלל לא המדינה שלי" אמר ליאופולד ועמד
ללכת בדיוק כשגם טומי פנה ללכת לאחר שאימו אמרה שלמזלה טומי
ישן באותו הלילה.
"חכה!" אמרו שתי האימהות במקביל.
שני הנערים נעצרו: "כן, אימא?"
"טומי, המשטרה התקשרה אליי היום בבוקר. הם מצאו עדי ראייה
שהעידו שאתה היית אחד הפורצים."
"ליאופולד חומד, אחד הנערים מתיאורי המראה דומה מאוד לשלך. גם
לו יש צלקת נדירה מאוד בצורת משולש על הזרוע. תהיה מוכן להסביר
לי את זה?!"
שני הנערים: "זה לא הייתי אני, אימא!!!"
"אבל זה אפילו לא במדינה שלי!" מתקומם ליאופולד. "למה לך לחשוב
שזה אני?"
"פרסמו תיאור בעיתון. חוץ מזה, אנחנו בארה"ב. בעזרת מכונית
מהירה או מטוס פרטי אפשר להגיע לוושינגטון בתוך מס' שעות".
"השוטרים אמרו לי במפורש שזה עשוי להיות אתה", אומרת אימו של
טומי בחומרה. "זה בגלל החבר ההוא שלך, נכון? ידעתי שאסור לך
להסתובב עם פרחחים כמוהו. רק צרות הם מביאים. חשבתי שחינכתי
אותך להתנהג אחרת. תמצא אנשים אינטליגנטים הרבה יותר, למה
דווקא הוא?"
"אני לא יודעת אם זה באמת היית אתה", אומרת אימו של ליאופולד
בחומרה בו זמנית. "אבל אסור לי לקחת סיכונים. גם ככה אני
מתחילה לדאוג לך. כל הרציחות והעוויתות הללו במחשב שלך כבר עלו
לי על כל העצבים הקיימים. בטח הם עשו לך נזק בלתי הפיך בשכל".
"עזבי אותי!" אומרים שני הנערים ביחד ומנסים שוב ללכת. הפעם,
תופסות האימהות בידיהם.
"טומי, אתה עשית את זה?"
"לא."
"אתה משקר לי?"
"לא."
"יופי. כי אם תשקר לי- תחטוף חתיכת ריתוק שעוד תקבל ממנו
טראומה לעתיד."
טומי משתתק.
"ליאופולד, אין בי שום כוונה רעה- ואתה יודע את זה. תגיד לי רק
אם זה מה שאני חושבת שזה. אני מבטיחה שלא אעשה לך כלום אם
תודה".
"אבל אני לא עשיתי את זה, אימא. מצידי תבדקי אותי בפוליגרף.זה
לא הייתי אני".
"אתה משקר לי בכל זאת?"
"לא."
"יופי. כי אם תשקר לי- תחטוף חתיכת ריתוק שעוד תקבל ממנו
טראומה לעתיד."
ליאופולד משתתק.
אימו של טומי מרימה את השפופרת: "שלום, משטרה? כן, דיברתי עם
טומי. הוא לא מודה. כן, הוא יחטוף כהוגן אם זה יהיה הוא. תבואו
לאסוף אותו. שלום".
אימו של ליאופולד מרימה את השפופרת: "שלום, משטרה? מדברת האימא
של ליאופולד, החשוד בגניבה בנברסקה. כן, דיברתי איתו. הוא לא
מודה. כן, הוא יחטוף כהוגן אם זה אכן יהיה הוא. תביאו את
ההליקופטר הנה. שלום."
כעבור חצי שעה מגיעה ניידת משטרה, ואוספת את טומי.
כעבור אותו זמן בדיוק מגיע הליקופטר, וממריא עם ליאופולד.
כעבור שעה מובלים שניהם אל תוך התחנה.
הם מיושבים בכיסאות ההמתנה, ומוזהרים שלא ינסו לברוח.
הם יושבים זה לצד זה. ממש נוגעים אחד בכתף של השני.
ליאופולד, כאופייני לו, מפהק.
טומי משחק בציפורניו.
"אז מה", אומר ליאופולד לפתע. "גם אתה הובאת לכאן בגלל השוד
בנברסקה?"
טומי מהנהן: "לצערי".
"ועשית את זה?"
"לא" טומי משקר.
"גם אני לא".
"אז מה שנינו עושים כאן?"
"לא יודע. כנראה שהאימהות מחפשות סיבה להעניש אותנו".
"חה, חה... קוראים לי ליאופולד."
"ולי קוראים טומי".
"נחמד להכיר אותך, ליאופולד".
"נחמד להכיר אותך גם, טומי."