הקליפה שפויה, פניה חלקות, מגולחות ונקיות. הסדקים מתרחבים
לאט, עם רדת הלילה, אור מנורת הפלואורסנט המשגיחה מהתיקרה
משתקף בדמעות. מבטי ניכפל ונישלש, עצב מלוח נובע כמעיין מר
מאקוויפר הדיכאון שבאחורי ראשי. בוכה לבד... אוכל לבד ישן לבד
צועק לבד שותה לבד חי לבד, וכנראה שגם אמות לבד.

הדיכאון שוטף על פני רקמת המוח העדינה, עוטף אותה במוך אפרפר.
שדון גמד מכבה סיגריות נובלס על הילד הפנימי שלי תוך כדי שהוא
מאונן לו. העיניים האלה לא שלי, עיני איש עיוור שרואות שקרים,
אני חי באשליה... אני הנני אשליה, העולם הוא חיזיון אור קולי
אקסטרווגנטי, צלילים וצבעים, כדורים מסתחררים, היבהובים
וצילצולים, נקודות חסרות משמעות נצברות ונשטפות בביוב, מכונת
פינבול בבר נשכח בעיר לא חשובה בארץ רעה, עויינת, וחסרת
רחמים... תהום ללא קרקעית, פי נפער ללא קול ועיני מתעוורות, כי
אין פה גדול דיו לומר את הדבר כולו, ואין עיניים חדות דיין
לראות את הסוף. אני נופל מכווץ, מחכה למכה המבורכת, כמעט מרחף,
ללא תחושת זמן או מרחב, מצפה לקטיעה החדה, המשחררת, לשקיעה
פתאומית באוקיינוס הכהה והגדול של חוסר הכרה...
פיות שחורות, מרחפות מבריקות כמו בועות סבון ומתנפצות לנצנוצים
עמוקים של חוסר אור... שקיעות וזריחות, שביטים ופלנטות,
מדבריות חול, מדבריות קרח, גמלים גוררים מזחלת שלג על פני אגם
חלק, הרוח פורעת בשערם הסגול, דגים שעוד לא נבראו שוחים
באוויר, מתפתלים בין קרעי ערפל ססגוני, וירח מחייכת חיוך
אירוטי לשמש האפולוני והמתנשא...
התעוררות מסוייטת, הכל מוחשי באופן נורא. החלום מתפוגג כמו
דימדומי הבוקר המפנים בהדרגה אך במהירות את מקומם לשמש
האכזרית, חסרת הרחמים. וכך נספגת ההזיה, ונעלמת במירקם המציאות
המחוספס, משאירה רק טעם מתוק-מריר של שיכחה.

הסדקים בקליפה מתאחים להסתיר את הטירוף, אני קם מהמיטה וניגש
למקלחת, שוטף פנים ומתגלח.