לפעמים,
הייתי רוצה להיות שחף.
כמה נפלא היה להיות אחד מהעופות הצחורים והצווחניים הללו,
שעפים מעל הים ומשחקים באדוותיו.
כמה הייתי רוצה לדוג לי דגים להנאתי, לטבול מדי פעם במי הים
הקרירים על מליחותם.
שחפים בני מיני לא היו ממתינים לשמוע את מוצא פי על מנת לשפוט
אם אני נבונה דיי, ולא היו בוחנים אותי מכף רגל ועד מקור כדי
לחרוץ אם הנני נאת מראה או לא. הלא הייתי נראית בדיוק כמותם,
כמו שאר השחפים.
האין זה נפלא להיות שחף?
כל הילדות בגיל הגן היו מוסיפות אותי לציוריהן המתארים שקיעה
אדמדמה, ועל אף השירבוט הילדותי באצבעות שמנמנות, ציוריהן היו
מרגשים את הוריהן. זו בוודאי תחושה נהדרת להיות מצויירת בציור
מרגש, האין זאת?
אך אני בטוחה שהחלק הטוב ביותר היה היכולת לפרוש זוג כנפיים
ולהתרומם במעוף לעבר השחקים. זוהי, בוודאי, ההרגשה הטובה ביותר
שאוכל לאחל לעצמי. וכי אילו מחשבות קודרות יכולות להתגנב למוחי
כאשר הרוח הקלה מחבקת אותי והעננים מציעים עצמם ברכות בכדי
שאוכל להתעטף בהם...?
הייתי צווחת בשמחה, אני כמעט בטוחה בכך...

וגם...
אינכם סבורים שליבה של שחפית יכול להישבר, ונפשה יכולה להתרסק
לרסיסים, הלא כן?
כמה כואב להיות אני.
כמה הייתי רוצה להיות שחף.