לא הרבה שיכול לעמעם אותי עכשיו.
נטועה בי בדידות שנזרעה בחופש
ואיש כבר לא יינער ממני
מה שנותר ממני

הימים ילכו ויתארכו מחדש, כמו בכל זמן נתון
שאחרי הגשמים ולילות המכשפה
אולי תיוותר מידת השאריתיות, איזו לחות דקה
נצורה ככפור בקצות האצבעות

לוקח זמן להפשיר אותי, אני כבר יודעת, כל הזמן שצריך
להנביע נחלים שלמים בעתיים
אבל אז הרי תוכרח לבוא פריחה מאוחרת
סוף סוף, ומכאן הסבלנות
כי עודם חיים הם הדברים בי:
אני שומעת הדים עולים ויורדים
נושמים מעמקי שינת הדובים החומים
מתוככי המערות אליהם נסוגתי
אי כאן, תחת שכבות מקשיחות ומתקלפות
אני לעצמי ממתינה