הפנים של כספי היו היום הכי ארוכים בעולם.
טוב, היה חם, היא מסננת, מנסה לנחם את עצמה.
כן, אני עונה לה בגון הקול הרך ביותר שגרוני הצרוד מסוגל
להפיק, מביט בשובבות שיערה הקוצני. היא מתנחמת במרלבורו לייטס
מנטול ואני קם לנקות. תולש בעדינות "לחם עבודה"  כתוב בטוש
אדום על קרטון מקומט, שני "לא, לא, לא ניתן", "אל תהרסו את
העתיד" אחד,  ושלושה "צדק חברתי" ומשליך אותם אל פח הצפרדע
הגדול.
באמת היה חם היום, שרב אביבי בלתי צפוי. הסטודנטים ברחו
מההפגנה הזאת כמו מאש. העדיפו ארטיקים בקפיטריה או את המזגן
בספרייה.
רוטשילד, סגן יושב ראש אגודת הסטודנטים מגיע שמח, כצפוי. אמרתי
לכם, הוא מתגרה בכולנו כשהוא פותח בהפגנתיות פחית שתייה קרה.
- פאנטה מישהו?
אנחנו לא עונים.
אה שכחתי, אני מוכר את נשמתי לקוקה קולה, אומר רוטשילד תוך כדי
שיהוק הגזים, אני מושחת. אמרתי לכם שזה לא יעבוד, כולם פה
שמנת.
כספי מתרגזת. מה שמנת? בכל העולם סטודנטים מנהיגים מחאות
חברתיות.
- פה זה לא כל העולם, מותק. למי מזיזה הביצה פה מקשישים?
מעיירות פיתוח?
זה לא נכון, נכשלנו במשימה, פוסקת כספי.
גבירתי היושב הראש, מאתגר רוטשילד, לא נכשלנו בשום משימה ושום
נעליים. מי ילך להפגין בחום הזה בעד המסכנים? את מבינה, זקנים
וחולים זה לא סקסי. נגיד אם היינו פותחים פאב חדש, כולם היו
באים כי היה אקשן. אבל זה, בחיאת. זה לא נוער מרצ פה.
- מה רע בנוער מרצ? הייתי שם. חברה מצויינים.
- אה, סליחה שנגעתי בציפור הנפש שלך, אבל כל מה שנשאר לך משם
זה רק הזיפו המלוקק ההוא. פה החבר'ה עייפים, קורעים את התחת
בלימודים, עובדים כמו כלבים ולא בראש שלהם להפגין בשעות הפנאי,
בטח לא עכשיו, פאקינג חם היום.
- אויש, אתה מעצבן אותי. לוי, תהיה ממי, תעשה לי קפה?
בטח, אני ממלמל. כרגיל, כן?
כן. תודה.

המים רותחים מהר. כנראה שטמפרטורת החדר קרובה לרתיחה גם ככה.
אני אכין לה את הקפה הכי טעים בעולם, כזה שיעשה לה חלק בגרון,
אקפיד על ההכנה המושלמת : כפית גדושה של קפה, כפית מלאה ועוד
כפית שטוחה של סוכר. מעט חלב. היא אוהבת את זה לוהט.
הם רבים שם כמו ילדים, מטפסים לאוקטבות לא נעימות. אני יודע
שהם מזדיינים בסתר. לפני שבועיים, כשצבעתי את משרדי האגודה,
ראיתי אותם יוצאים יחד מהשירותים. הקוצים שלה היו מבולבלים
והחנות שלו הייתה פתוחה. היא מתה עליו, כספי, מתה על החרא
הזה.

בבקשה, כספי, הנה הקפה.
תודה לוי, אתה מותק.
אני מחייך.
ומה אני, עז? רוטן  רוטשילד.
- אה, אתה רוצה גם לשתות? חשבתי... הפחית, שאתה לא חם, מבין?
- שאני לא חם? צוחק רוטשילד והשיניים שלו מנצנצות לי בפנים.
אני חם, אוו ביייבי, אני חם.
- לא. התכוונתי שאתה...
- כן, לוי. אל תזיין בשכל, עשה קפה וזהו. אל תשכח מי אני ומי
אתה, קפיש?
כספי גוערת בו קלות. הוא אומר משהו קטן, ארסי, היא מחייכת
ונוגעת לו בפנים. אני שונא את הפנים שלו, תמיד מסריחים מעודף
אפטרשייב.

או קיי, להתרכז, אסור לי לפשל. בלי סוכר, הרבה חלב. הוא אוהב
את זה מר וקריר.
- בבקשה ועוד פעם, אני ממש מצטער, לא ידעתי שאתה רוצה גם.
- טוב, חאלאס לוי, עשית לי את הקפה, עכשיו די.
היא בטח חושבת שאני אדיוט.
כספי מביטה בי לרגע, וממשיכה.
אבל מה היה בשביתה הגדולה לפני חמש שנים? יש לנו כוח ואנחנו
יכולים להתאחד כדי להשיג משהו.
בטח, ההפגנה הגדולה, מלגלג רוטשילד, את יודעת למה זה הצליח? כי
סטודנטים נאבקים רק למען עצמם. הם לא יזיזו את התחת שלהם בשביל
מישהו אחר. את מבינה? לא אכפת להם מעושק או מחוסר צדק, הם
רוצים להיות בצד העושק, וככה גם יהיה כשהם יסיימו את התואר.
- אז בשביל מה אנחנו כאן? שואלת כספי, בשביל מה יש אגודת
סטודנטים?
- בשביל לעשות מסיבות, נכון לוי?
- לא יודע.
- לוי לא יודע. הוא כאן בשביל לעשות קפה, הא?
- כספי מחייכת לשנייה ומתעשתת. די, אל תהיה מגעיל.
- אתם פתטים ולי יש מבחן מחר. אז תמשיכו לעשות חיים, אומר
רוטשילד, אוסף את צרור המפתחות המנופח שלו ויוצא. אני כבר
אתקשר אלייך.
- או קיי
- ולוי, תהיה ילד טוב, ואל תהיה חם מדי, הוא אומר וצוחק
לעצמו.
הדלת נסגרת. כספי ואני יחד. היא מביטה בי, שוב. אני יכול
להתמכר לעיניים האלה.
- תגיד, לוי, עכשיו כשרוטשילד לא פה, אתה יכול לדבר אתי חפשי.
אתה יודע שאתה יכול לדבר אתי חפשי, נכון?
- אהה...כן, בטח.
- מה אתה חושב? אתה מסכים אתו?
- בקשר למה?
- לעניין של ההפגנה. אני לא רוצה להיות יו"ר אגודת סטודנטים רק
בשביל מסיבות. אני רוצה לשנות, להשפיע, לעשות משהו.
- אהה, הבנתי.
- מה הבנת? מה אתה חושב?
- לא יודע.
- אני רוצה לעזור לשכבות החלשות, היא אומרת. היא כל כך יפה
כשהיא מתלהבת, הקוצים שלה נעמדים.
- לעזור לשכבות החלשות זה חשוב, אני עונה וחושב עליה ערומה.
היא שולפת עוד מרלבורו לייטס מנטול ומציעה לי אחת.
- לא תודה, אני לא מעשן בדרך כלל, וגם מנטול, את יודעת, זה לא
טוב לגברים.
- אבל זה מקרר, זה עושה לי הרגשה נעימה. כמו מסטיק. קח.
בלית ברירה אני לוקח אחת, חושב על הליכים של אימוץ. היא שולפת
את הזיפו שלה. על המצית הקדשה : "לשירלי כספי בהוקרה. נוער מרצ
תל-אביב, 1995". אני מחייך.
היא מחייכת אלי בחזרה. הפנים שלה חוזרים להיות עגולים.
- אתה חושב שאני טובה בזה? אני רוצה שהאנשים המנוצלים יאהבו
אותי.
- הם אוהבים אותך, כספי, אני עונה לה. הם אוהבים.