את הילדה שלי איבדתי בעיר הרוחות כשהשמש לא נראתה עוד ולא היו
יותר גלים. החוף היה קרוב מידי וידענו שלעולם לא תהיה גאות.
היא ביקשה להיאבד בתוך ההמון- היא ידעה ששם מקומה- ובמקום,
אבדה לי בשיא הקור, במקום הכי בודד שהכירה.
השמיים שלה לא ראו שקיעות יפות יותר והים לא ראה עננים. רק
עיניים כחולות- ירוקות, מביטות לשומקום מבולבלות. שואלות את
עצמן אם יש כאב גדול יותר ואם אי פעם אצא מכאן?
אני אבודה בלעדייך.
לשקרים שלי אין עוד משמעות.
הכל הסתיים ובאמת, אני לא רואה עוד טעם.
איך יצאתי כזו תמימה? הרי כל מה שרציתי ולא רציתי קרה לי. והאם
אני באמת עדיין שלמה? (בואו לא נברר על הבריאות).
מתי זה ייגמר? מתי?!?