בחיי, כמו במותי, לא יכולתי להתאפק מלהוסיף לדכאוני המשווע, את
הידיעה שזו הדרך הכי קשה. ונלחמתי רבות בכל הרעים עד אשר הבנתי
שאני נלחמת בעצמי.
מהות האובדן היא לא אחרת מאשר רחמים עצמיים, ואני, שהספקתי
פעמים מספר (על אף גילי הצעיר) להיאבד, לאבד ולהישאר מיותמת
ונטושה, עדיין מחפשת את הבית.
הנוכחות שלך בחיי ויותר מכך, העזיבה הטראומתית שלך את חיי,
מציינות תקופה בה כל הדברים היו למראית עין קלים יותר, כשבעצם
את היית תחילתו של המאבק האינסופי שלי עם המציאות.
את תמימותי הוירטואלית איבדתי בידייך- בעוד אנחנו משיבות לי את
ילדותי האבודה. בגללך, באשמתך ובעיקר בזכותך, זכיתי לחיות לעוד
7 חודשים בלבד איפהשהוא בין לבין.
בין הילדות לגיהנום. בנעורים שמעולם לא היו לי.
אני ממשיכה לאהוב אותך כל יום מחדש למרות שאני כבר אבודה, וגם
הטוב החדש שלי הוא לא אחר מהצגה של חיוכים ודמעות, חיבוקים
ומכות. דרך שנעצרה כי אין לי עוד לאן ללכת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.