כבר כמה חודשים אני מנסה לדמיין את הכול בצורה אחרת. הרבה
אימים נכנסו שם, אם לא ככה, ואם הייתי עושה אחרת. אבל אם אחד
היה חזק מהשאר, אם אחד הוא בולט ולא מפסיק להדהד לי בראש
ולהטריד את רוחי -  אם הייתי מבין בזמן. הבטחתי לה שאם היא
תעזוב אותי אני מתאבד, אני הבטחתי לה, אני כול כך מרגיש שאני
צריך לעשות את זה, מעין מחויבות כזאת, לשמור על השם הטוב שלי.
אני גיא בכר, אני חבר טוב לפחות עד כמה שידוע לי, אדם אמין
שמקיים הבטחות. אני הבטחתי לה שאני יעזוב את העולם הזה אם היא
תלך ממני, והיא הלכה. הלכה בדרך הנוראה ביותר, בלי להגיד שלום,
השאירה בי הרבה סימני שאלה, תהיות, בעיות שכנראה את פתרונן
אקבל רק בחיים שאחרי. אבל, אם אלך? אם אקבל תשובות שיגלו לי
שעשיתי הכול לחינם, אם אדע שלא היה באמת כול הסיפור ביננו, אלא
בדיה אחת גדולה על חשבוני? אבל אני הבטחתי.
וההבטחה הזאת כנראה שחרצה את גורלי.
אני נמצא כעת בצומת בחיים שלי, שיש בה שתי פניות, לחיים
ולמוות. הפנייה למוות היה פנייה שאני אישית מוכן להשלים איתה,
אבל זו פנייה שתכאב להרבה מהיקרים לי. כשלא הייה כאן יותר, אם
נשאיר לרגע את רגשי הנחיתות ואת חוסר הבטחון בצד, אז יכאב
לאנשים רבים. לבד מן המשפחה המורחבת והקרובה, יש מספיק אנשים
שיכאב להם כשלא אהיה פה. גם הסערה שאחולל תעלם ותפוג כלא הייתה
אחרי ימים מספר. שוב פעם שאלה, האם אני רוצה את זה? האם אני
רוצה לעזוב את העולם הזה בלי להשאיר את חותמי עליו? בלי להרגיש
שעשיתי משהו להמשך האנושות? ובכלל האם אני רואה את האנושות
כדבר טוב בכלל? ועוד שאלות פילוסופיות למינהן. ואם בעלייתי
השמיימה, או ברדתי לעפר, לא אדע את התשובות להן קיוויתי כול
כך? והדבר שמציק לי ביותר, האם אני באמת רוצה את התשובות? או
עדיף להשאר כך תלוי באוויר?
הפנייה לחיים מסובכת פי כמה, כאשר אני צריך לחיות עד סוף ימי
עם הידיעה שאני יכולתי לשנות את זה, או עם האי ידיעה למה זה
קרה, או אם הייתה לי יד בנושא. חיים שעד סוף ימי אצטרך להשוות
כול מי שאכיר אליה, וזו לא הייתה סתם מישהי. פעם ראשונה בחיים
שלי שהרגשתי שאני מאוהב. אהבה שהשתלטה עלי, הכול הייתי נותן
לה, אהבה טוטאלית, רק החשבה על השם שלה עוררה בי, ועדיין
מעוררת 10 חודשים אחרי את אותה הרגשת חמימות בלב חמימות
המשתלטת על כול הגוף הרגשת הנאה כזו, שרק מי שבאמת אהב פעם
יכול להבין. אבל היום, ההרגשה הזאת מהולה בעצב. אך עצב זו מילה
חלשה מידי. בכול פעם שעולה בי אותה הרגשת חמימות ועונג, היא
גוררת אחריה הרגשת אומללות, מחנק בגרון, רצון לבכי, רצון לצעוק
לשמיים. הרגשה כזאת שרק מי שאיבד את אהבת האמת שלו יוכל להבין,
הרגשה של בא לי למות, וזה משתלט עלי לפחות כמו ההרגשה של
האהבה.

שלווה, פעם שנייה בחיים שלי שאני מרגיש את זה, והפעם זה חזק
יותר. כלום לא אכפת לי, מלחמה בעיראק, אבא לא עובד, בגרויות,
עבודה, סמים, סיגריות, כלום כבר לא משנה. מעוף קליל מעל פני
האדמה כי הכול קל ופשוט עכשיו. הכול ברור כי יצאתי החוצה
מהעננה הזאת. פילסתי דרכי החוצה מן הסבך השחור והאפל שהיתי
נמצא בו קודם לכן. שלווה.

אני מרחף מעל גוש הבשר ששלטתי בו עד לפני מספר רגעים ומחייך.
זה כמו להסתכל במראה, רק שהמראה לא עונה וחוזרת אחרי תנועותיי.
אני מרוצה שקיימתי את ההבטחה שלי, ועוד בצורה המדויקת והמיוחדת
ביותר. ירייה בראש, לעצמי, בדיוק כמו שאת עשית. לפתע אור בוהק
ולבן מסנוור אותי, ואני רואה אותה מושיטה לי יד. אומרת לי
שהכול בסדר, ואין לי מה לדאוג עכשיו, מוחה דמעתי.
ושוב, שלווה.