הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי ממוצע בתאריך 23/1/2003.
אני מתעורר לי בסביבות 10 וחצי בבוקר, הולך להאכיל את דסטי,
הכלבה החמודה שלי, ואז חוזר לישון, מתעורר שוב בסביבות 11:00
ואז אני כבר ערני לחלוטין, אוכל שתי פיתות עם שוקולד, מתקלח,
מתלבש ומתחיל להעביר את הזמן. כאשר השעה 17:00 מגיעה, אני הולך
לאוטו ונוסע למועדון סמוראי, שם אני מתאמן ומאמן, הפעם הלכתי
כדי לאמן.
המזכיר לא הגיע, אז ישבתי 3 שעות בלובי של המועדון, אתם
יודעים, כדי לענות לטלפונים, לרשום הודעות, לשעשע את הילדים,
להכין קפה ותה להורים שממתינים 45 דקות עד שעה כדי שילדיהם
יסיימו את האימון, לדאוג שאף אחד שלא צריך להיות שם לא יכנס
למועדון, שאנשים לא יעשו בלגן, שאף אחד לא יקח משהו ושהילדים
לא יהרגו אחד את השני בטעות או בכוונה.
אחרי שלוש השעות המיגעות הללו אני יורד את שלוש הקומות כדי
להגיע לרחוב, קונה חטיפים לדרך כדי לאכול, הולך לאוטו, מפעיל
רדיו ונוסע הביתה... היום כבר כמעט נגמר, השעה היא 21:25 ואני
פתאום רואה בצד השני של הכביש, בשוליים של הצד הנגדי שנוסעים
לכיוון ת"א, רכב בוער. בערך חצי שניה אחרי שראיתי אותו, הרכב
התפוצץ. אולי תחשבו אותי לאכזרי, אבל המחזה של רכב שהתפוצץ
ועולה בלהבות הוא מחזה נורא נורא יפה, אבל מה? אני בנהיגה ואני
לא יכול לצלם את הרכב, כי אחרת גם אני אעשה תאונה. כמובן
שהתקשרתי מיד למכבי האש, כי לא ראיתי אף אחד באוטו, אבל אחרי
דקה פלוס של משיבון שאומר לי "אם אתה רוצה את... תלחץ על...",
ניתקתי והתקשרתי למד"א (מגן דוד אדום) והבחורה שענתה שאלה אותי
את השאלה הכי מפגרת ששמעתי בחיי... "ראית אנשים באוטו?" וזה
היה אחרי שאמרתי לה שהאוטו עולה בלהבות.... כן, ראיתי אנשים
והם נצלים להם להנאתם האישית בתוך הרכב. ברור שלא ראיתי אנשים,
מפגרת אחת. אחרי שהרכב התפוצץ נראה לך שאני אראה בתוכו משהו?
וחוצמזה, מה זה משנה אם ראיתי או לא ראיתי בו אנשים? את באמת
תקחי את הסיכון שיש שם מישהו ושלא ראיתי אותו?
בכל מקרה, מה שאני אומר זה, שאם הייתי יכול הייתי מצלם את זה
כי זה מחזה יפיפה. ניחא, אולי את הרכב הבא שיתפוצץ. אז תגיד
אחמד, איפה אתם הולכים לפוצץ את הרכב הבא?..
