אני הולך לירות בעצמי!
אני לא יכול יותר!
שוב הקולות האלה!
לא, לא הקולות בראש שלי, הם שקטים כבר די הרבה זמן
הקולות שבאים מהעולם משגעים אותי. שוב אמא ומירב רבות. כמובן
שהן התחילו לריב אחרי ששתיהן רבו איתי.
עוד יום בחיים שלי, כבר 17 שנים ככה.
שוב אני שומע את אמא מסבירה לכולם העולם למה הם לא בסדר,
ומסבירה למירב שהיא בהתקף עצבים.
אני חושב שהכל נובע משיעמום, אבל עדיין זה לא תירוץ.
שוב הקולות האלה!
ניכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת, ושמתי מוזיקה חזקה. לאחר
שנייה כבר שתיהן חזרו להיטפל אליי,שוב אותה השיגרה.
לא יאמן, איך מהנושא הכי קטן, כמו צלחת לא במקום יכול להתפתח
כזה ריב., אני אנסה להקליט את זה מתישהו, זה באמת מדהים.
מצלחת אחת מתפתח ריב על הלימודים שלי, הגישה שלי, טון הדיבור
שלי המויזקה שלי, החבר של אחותי. פשוט הכל עולה ברגע אחד ממקרה
קטן.
שוב הקולות האלה!
ופתאום יש צילצול טלפון, אני מתפללל שזה לא בשבילי, והפעם
תפילותיי נענו: זאת אחותי השנייה על הקו, סיוון.בשנייה שאמי
שומעת את קולה היא נרגעת.
זה ממש קסם, היא צורחת עליי וברגע שסיוון מתקשרת היא נרגעת.
כמובן שבשיחה היא מזכירה כמה פעמים אותי( שאני לא יוצלח, עצלן
וכו...) אבל העיקר שהיא נרגעה.
סוף סוף אני נושם לרווחה....
אבל ברגע שהשיחה נגמרת, חוזר אותו תסריט. עכשיו זה כבר מתחיל
להצחיק אותי.
אמא חושבת שאני מתייחס לזה בזילזול, אבל אני לא מתייחס לזה
בזילזול. פשוט כשזה קורה כל יום לומדים להתסכל על זה כמו
תוכנית קומית.
אני רואה את האנשים שאני חיי איתם 17 שנים, והם פשוט לא מכירים
אותי,הם לא מבינים אותי.
שוב אני חוזר לחדר ושומע מוזיקה... רצה הגורל ובדיוק יש את
השיר ככה מפנקים של אינפקציה (שיר שאומרים איך הילדים  מוכים
ע"י ההורים....) ואמא שוב כועסת.
עכשיו כבר אמא ומירב(אחותי השנייה למקרה שלא הבנתם...) יוצאות
לסיבוב בשביל להרגע.
דווקא עכשיו כשיש שקט אני כועס!
הקולות האלה!
הפעם הם בראש שלי, אני צועק על עצמי שהרמתי את הקול על אמא
שלי!
האישה שמטפלת בי לבד כבר 11 שנים, מי שמאכילה אותי, ודואגת
לי.
"זה לא אשמתי"
אני עונה לעצמי
"היא פשוט לא מבינה אותי"
אבל זה לא יעזור, אני פשוט מפסיד לעצמי בוויכוח, אני מייסר את
עצמי עם רגשות אשם.
שוב יש טלפון.הפעם הוא בשבילי.ידידה שלי מתקשרת, היא מודאגת
ממבחן...
אני עונה לה שזה טוב שאלה הצרות שלה.
אחרי כמה דקות של שיחה שבהם אני לא מעלה את מה שאני באמת
מרגיש, ומשרה עליה אווריה של ביטחון, כי הרי היא מאוד נסערת,
נגמרת השיחה.
אני חושב לעצמי:
"איזה כיף לה, זה מה שהיא חוששת ממנו"
הלוואי וזה מה שאני הייתי חושש ממנו, אני חושש מהעובדה שכל פעם
שאני יוצא אמא שלי נשארת לבד בבית. וכשאני בבית אנחנו רבים. זה
מעגל אימה שאי אפשר לברוח ממנו.
אני לא מאשים את אמא, היא לא תיכננה שאבא ימות בגיל 40, זה לא
אשמתה.
תמיד אומרים לי שאני ממש דומה לאבא,. אם זה נכון אז למה אמא
תמיד כועסת עליי.
ברקע מתנגן לי smell like teen spirit
ואני חושב
"קורט מצא לעצמו פתרון"
ובאמת נמאס לי מהכל, אז אני הולך למטבח ושולף סכין סטייקם.
אני חושב כמה שניות מה לעשות.
ולבסוף מגיע להחלטה, הוא סתם מסומם מפגר שהרג את עצמו, למה
שאני אקח ממנו דוגמא?
כוסעמק, אלה החיים
יאללה אני הולך לישון, אני צריך להכין את עצמי מנטלית לקרב של
מחר