מספרים על בחור שקט.
אומרים שהיה מבריק, שאילו היה לו מעט מזל בחיים היה יכול להפוך
לכל מה שהיה רוצה, רופא, מדען, אמן. אומרים שמשהו בכיתה י' גרם
לו לאבד את עצמו, הפיל אותו מהרגליים והפך אותו מהתקווה של מחר
לעוד נפש אבודה. השמועות שליוו אותו היו מגוונות, ובעצם אף אחד
לא ידע מה היה אותו דבר שהרס אותו. חלק גרסו שראה את חברו הטוב
ביותר מת לנגד עיניו, אחרים טענו שנפל קורבן להתעללות מצד שכן
או קרוב משפחה. אז אמרו. כל מה שבאמת ידעו עליו הוא שהיה בחור
שקט, שקט ואיטי.

הנסיבות גרמו לו לנשור מהלימודים שנתיים וקצת מוקדם מדי. בן
לילה הפך התלמיד המבריק ביותר בתיכון היוקרתי לנטל על שירותי
הרווחה. הוא ניסה גיוס מוקדם, הכל כדי להעסיק את עצמו במשהו,
אבל זה לא הסתדר, ואחרי חודשיים השתחרר על נפשי. יום אחד קם
ודחף כמה חולצות וזוג מכנסיים לילקוטו הנאמן הישן והחל מטייל
את הארץ.
ערב אחד, עת הקים את אוהלו ובנה מדורה באחת המדבריות שבארצנו,
ניגשו אליו צמד מטיילים, סיפרו שנתקעו עם המכונית וביקשו מחסה
וקצת מזון עד שהשחר יפציע. הבחור השקט הנהן בראשו בהסכמה. לאחר
ארוחת הערב הדלה שחלקו סביב המדורה, שלף הבחור השקט אולר והחל
מגלף בענף שהיה מונח לצדו. המטיילים, בעל ואישה, סיפרו לו על
עצמם, המשפחה, ומה לא, והבחור השקט הקשיב בשקט וגילף, ומדי פעם
הנהן בראשו. משסיימו לגולל את סיפוריהם, היה כבר מונח בידיו של
הבחור חליל מעשה ידיו. המטייל התלהב מכשרונו הרב של הבחור
והזמין אותו לעבוד תחתיו במסגרייה שבבעלותו.

בתוך חודשים מספר למד הבחור הכשרוני את מקצוע הפחחות על בוריו,
ולאחר כמה שנים, כשירד בעל המסגרייה מנכסיו, החל הבחור את
עבודתו כאן, במסגרייה של בית הספר לאומניות. מהצלצול הראשון
ועד האחרון היה הוא סגור במסגרייה, עוזר לתלמידים בעבודותיהם
בשיעורים, ובהפסקות היה מנקה, מסדר וכשרצה היה גם יוצר. לעיתים
נדירות היה ניתן לתפוס אותו מחוץ למסגרייה, והוא הדיר רגליו
מחדר המורים למעט מקרים בודדים בהם היה מוכרח לכך. הבחור עזר
בשמחה לכל תלמיד שפנה אליו, כמובן שאי אפשר היה לראות את השמחה
על פניו. הוא היה מראה בשקט, ממעט במילים, כיצד לבצע את חיתוך
מסוים, או מדוע ריתוך כלשהו לא הצליח. לעיתים אף היה נעתר
לתחנוני תלמיד זה או אחר וסיים עבורו את העבודה שיצר, רק כדי
שיעמוד במועד ההגשה.
כך היה נוהג הבחור בבקרים. כשחזר מבית הספר, היה מטייל את כלבו
האהוב, מגזע מעורב וסמרטוטי, אותו מצא יום גשום אחד נטוש
ברחוב. הוא היה קורא בשלוש שפות, מצייר, צופה בטלוויזיה ומבשל.
הכל היה עושה באיטיות אדישה שכזאת.



תלמידה אחת הפרה את אדישותו של הבחור השקט כששבתה את עיניו.
היא בלטה בכיתתה בחוסר השיוך שלה, בשונותה, ואף-על-פי-כן הייתה
אהובה על כולם. הבחור השקט העריך בה את עיצוביה המיוחדים
והמאתגרים, את הדרך בה הייתה מנהלת דו-שיח עם יריעות המתכת
משלא הצליחה בריתוך מסובך, את העדינות הסמויה שבה. היא הייתה
אומנית בנפשה. הוא היה מתבונן בה ממרחק, לומד את דרכיה
והתנהלותה, והרבה להתהלך ליד עמדת העבודה שלה, מחכה שתעצור
אותו בשאלה. היא הייתה מבקרת אותו בהפסקות, משלימה ומשפרת
עיצוביה, מראה לו את ציור חדש שיצרה, והוא נהנה מנוכחותה אתו.
הוא לימד אותה סודות ותכסיסים מקצועיים, דברים שגילה בעצמו
כשעיצב את יצירותיו. במקרה אחד השניים אפילו עיצבו ביחד כוננית
ספרים ששניהם אהבו עד מאוד.

במשך שלוש שנים התבונן הבחור וראה את הילדה גודלת, את תלתליה
מתארכים. הוא הכיר מרחוק את אופייה ונפשה לפרטי פרטים ויכל
לקרוא עליה את מצב רוחה בכל שיעור ושיעור, מתי הייתה מאוהבת,
מתי רבה עם ההורים. הוא ראה אותה מבשילה, את עיצוביה משתפרים
ומשתכללים. הוא עמד שם בשקט האופייני לו, במסגריית בית-הספר
לאומניות, והביט בחיבוק ידיים כיצד הילדה היחידה ששינתה לו
מתבגרת, ובקרוב תסיים את התיכון. הבחור השקט, הוא עדיין בחור,
אבל כבר לא כל-כך צעיר.

מספרים שכשחזרה לביתה ביום האחרון ללימודים, השליכה הילדה את
ילקוטה על רצפת החדר, ושם היה מוטל מאז. כעבור שבועיים-שלושה
נעתרה לבסוף הילדה לבקשת אמה ופנתה לכבס את הילקוט. היא הרימה
אותו, הוציאה ממנו את הספרים, הקלמר ושאריות סנדוויץ' עתיק,
ומצאה בקרקעית התיק ורד עדין, פתוח לראווה, עשוי כולו נחושת.