חיים לכלבים
אתה אשם שאתה עני...
אתה אשם שאתה עני...
אתה אשם שאתה עני...
שיננתי שורות אלה, הרבה אחרי שהטמבל הזה מהבר של ג'ו סיים לומר
את השטויות שהוא אומר כל ערב...

אני תארתי לעצמי, שזה לא יצליח כל מה שמנסים להחדיר לי למוח,
אבל כבר לא היה לי מה להפסיד. אני עדיין הייתי צריך לפרנס את
המשפחה , ואני כל הזמן שכחתי שאני כבר הגבר בבית ולא איזה בן
16 שהדבר היחיד שחשוב לו זה, מאיזה כוסית ברחוב הוא משנורר את
הסיגריה הבאה.

שלא תחשבו, אני מאוד מתגעגע לתקופה הזאת, ולמען האמת עוד מידי
פעם אני שואל את עצמי למה לי לעבוד כל כך קשה כשאני יכול לעשות
את מה שעשיתי כשהייתי בן 16, אבל אז אני רואה את המבט התמים של
ששת ילדי, ואני יודע שאני רוצה שלהם יהיו חיים יותר טובים
מהחיים שלי, אני רוצה שאולי להם או לילדים שלהם יהיה אפילו
מחשב.

דבר אחד אני יודע, מה שנותן לי את המוטיבציה הם הזאטוטים שלי
בבית, אז מה אני לא האבא הכי טוב בעולם, לא צריכים להגיד לי את
זה שוב ושוב, כי אני מכיר אבות הרבה יותר גרועים ממני, אני
לפחות לא חוזר שיכור הביתה ומכה את הילדים האלה והאישה, למרות
שלפעמים ממש בא לי. ואם אני כבר חוזר שיכור אני ישר עולה
למיטה, כי אני לא אוהב שהילדים שלי רואים את אבא שלהם שיכור
ומקיא.

עכשיו אני חוזר מהבר של ג'ו, הולך וחושב מחשבות על החיים באמצע
הרחוב, וכבר לילה ומתחיל להיות קר. אני יודע שגם לילדים שלי
בבית קר, וכבר לא נעים לי לחזור הביתה, ולשמוע את האישה
מתלוננת שאין לנו תנור ושהבית קפוא, שתלך לעבוד, הפצלוחה. שהיא
תממן את התנור, היא לא רואה שאני לא בבית כל היום , שאני לא
מוצא עבודה ואם לא היה את הביטוח הלאומי, שבקושי מספיק לאוכל
בסיסי, אז היינו נשארים בלי תנור ובלי בית.

מדינה מטומטמת, נשלטת רק על ידי אליטות. איך הם מצפים שאני
אמצא עבודה. ההורים שלי עלו לפני חמישים שנה מתימן, אבא שלי
היה משחק כל היום שש-בש, ואני והאחים שלי היינו צריכים לדאוג
לארוחת הצהרים בעצמנו, כי להורים לא היה כסף. אז הפסקתי ללמוד
בכיתה ג', אני מודה לאלוהים שלפחות הספקתי ללמוד לקרוא, ויצאתי
לעבוד. הייתי עובד בכל עבודה שהזדמנה לי. למדתי הכל מאחי הגדול
הוא היה אז בכיתה ו' והוא היה סבל. אני רק עזרתי לסדר דברים על
המדפים במשכורת מגוחכת. וזהו עכשיו אני כבר גדול, אני האבא,
ולמרות שאני נורא רוצה למצוא עבודה אני לא יכול, כל העבודות
בתל אביב, במרחק של שלוש שעות נסיעה. והילדים שלי כשהם יגמרו
את היסודי, גם כן יתחילו לעבוד שיתרגלו לחיים האמיתיים.

אז זהו אני הולך על הבוקר ללשכת העבודה, יותר בשביל לפגוש את
החבר'ה פחות בשביל העבודה. בהתחלה הייתה לי עוד תקווה, תמיד
אמרתי לעצמי שאולי היום אני אקבל עבודה רצינית, עם משכורת
מכובדת ואוכל לפרנס את המשפחה שלי בכבוד. אבל תמיד הייתי
מתבדה, כי הרי אין עבודות במקום שכוח האל הזה. אחר כך היינו
הולכים כל החבר'ה לבר של ג'ו והיינו מבלים שם את שארית היום.

לפני יום שבת היינו פותחים את האטרף של הטוטו. זה נורא מצחיק
תמיד אני חושב שדווקא זה יביא לי את המזל, אבל בינתיים אני
משקיע בזה יותר משאני מרוויח, אבל זה לפחות נותן תקווה, אולי
אפילו סיבה לחיות. זה נשמע מצחיק, מה אתה חי בשביל הטוטו, אין
לך משהו יותר טוב לחיות עבורו. בטח שיש לי, אני חיי בשביל
הילדים שלי, אני חיי בשביל המשפחה שלי אני רוצה שהם יחיו חיים
טובים, אבל אני לא מצליח בזה, אני בן אדם דפוק, אבא דפוק
וביש-גדא מושלם. אז ימי שבת נותנים לי את התקווה הפועל ת"א
וביתר ירושלים יביאו את השמחה, ואם אני לא מצליח בעבודה אני
אנסה את המזל. ובינתיים בשניהם אני גרוע. אני והמדינה.

כל יום כשאנחנו מגיעים לבר של ג'ו אנחנו יורדים על המדינה,
אנחנו מדברים על כמה המדינה דפוקה, ואיך אנחנו נדפקים בגללה,
כמה האשכנזים טמבלים, ועל האפליה שאנו חווים רק כי אנחנו
מזרחיים. כל יום עולים הטיעונים הרגילים, איך יכול להיות שכל
ת"א מוצפת אשכנזים, למה כל הבוסים אשכנזים ולמה אנחנו צריכים
להתחנן לפקידה האשכנזית בשביל 2500 ש"ח בחודש. אחרי שנמאס לנו
להתלונן על המדינה אנחנו מתחילים לשתות, זה לא עסק זול לשתות
בגלל זה אנחנו שותים משקאות זולים שדופקים את הראש מהר, שנשכח
הכל, וזה החלק הכי נעים ביום.

בהתחלה הוא היה מאוד שקט, ישב בשקט בפינה, בשבוע הראשון אפילו
לא הבחנתי בו. ביום שלישי אחרי שבוע פתאום קלטתי שיושב פה בן
אדם שבוע, מגיע ראשון והולך אחרון. פחדתי אולי הוא ממס הכנסה,
אולי הוא בודק אותנו, עוד יגלו שאני לא בשום ישיבת הסדר ואין
לי באמת 10 ילדים ואולי יורידו לי אפילו את הקצבה ליותר נמוכה
ממה שהיא עכשיו.  מדינה דפוקה, התחלתי לחקור את העניין, שאלתי
את ג'ו אם הוא מכיר את הטיפוס שיושב שם בחיבוק ידיים. ג'ו אמר
לי שאין סיכוי שהוא ממס הכנסה, כי אם הוא היה ממס הכנסה אז
מזמן הוא כבר לא היה כאן, החבר'ה ממס הכנסה נשארים ליום יומיים
לא יותר. לאחר התייעצות עם החבר'ה החלטתי ללכת ולשאול אותו מה
לכל הרוחות הוא עושה כאן...

הלכתי אליו יום רביעי בבוקר מיד אחרי שכולנו חזרנו שוב בידים
ריקות מלשכת העבודה. הלכתי אליו בבוקר כדי שאני אהיה מפוקח,
אחרת לא הייתי זוכר מילה ממה שהוא היה אומר. התקרבתי אליו,
והמבטים שלנו הצטלבו. היו לו עיניים שחורות עמוקות, התקרבתי
אליו מהופנט וחסר כל יכולת להזיז את המבט ממבטו, לאחר עוד
שניים שלושה צעדים התפקחתי, מה אני דפוק, חשבתי לעצמי. הסתכלתי
עליו, לראות פחות או יותר מול מי אני עומד. כן, ראו שהוא לא
מאתנו, הוא אמנם לא לבש חליפה אבל הוא גם לא הסתובב עם חולצת
בד כששני הכפתורים העליונים פתוחים, והמכנסיים שלו לא היו
מוכתמות כמו שלנו. חוץ מזה שהוא שתה בירה איכותית, לזה שמתי לב
מההתחלה. לאחר עוד צעד לעברו, הוא ברך אותי בברכת בוקר טוב,
הייתי בשוק היה לו קול רך אבל עדיין סמכותי, חוץ מזה שאני לא
זכרתי מתי פעם אחרונה מישהו ברך אותי בברכת בוקר טוב. הקול שלו
הזכיר לי את הקול של אבי. הרגשתי לרגע שאני מתקרב לאיטי לאבא
שלי בערב, כדי לשמוע שוב שאין כסף לארוחת ערב חמה, אז תיקח
פיתה עם גבינה מהמקרר הוא היה נוהג לומר.

כנראה שהוא שם לב שלא עניתי, למרות שנורא רציתי לבוא אליו עם
בטחון, ולשאול אותו "אחי, מה לכל הרוחות בן אדם כמוך עושה בבר
כזה באמצע היום". הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה זה מלמול
קלוש שאפשר לפרש אותו גם כ"מי אתה". אני חייב הייתי לציין ברגע
זה ששמתי לב שהוא לא אשכנזי, אומנם הוא לא לבש את אותם בגדים
שלנו וראיתי שאין לו את אותו מבטא אבל הוא לא היה אשכנזי.

ידעתי דווקא שזה ישחק לרעתו, כל המשתאכנזים האלה, נחשים, במקום
להיות גאים במוצאם הם החליטו להיות כמו האשכנזים, צבועים, חסרי
חוט שידרה, הם כבר לא שומעים יותר את אייל גולן את שרית חדד.
הם שומעים את יפה ירקוני, הם שומעים את יהורם גאון... לפלפים.
לפלפים, איפה הזיקה לארץ האבות, איפה האהבה למוזיקה אמיתית
מוזיקה שמחה מוזיקה עם נשים יפות, איכס, מי בכלל רוצה לראות את
יפה ירקוני, שלא לדבר על יהורם גאון. מדינה דפוקה.

הוא לקח את השיחה לידיים ושאל אותי אם אני רוצה בירה. שמחתי על
ההצעה, סוף סוף אנחנו יכולים לשבור את הקרח, איזה דרך טובה
יותר יש לשבור את הקרח אם לא על איזה כוס בירה טובה, ישר
מהחבית, וכמובן שבנוסף לכל אני ארוויח כוס בירה משובחת בחינם.
ישבתי מולו, ועכשיו כשחזרתי לעצמי שאלתי אותו מה לכל הרוחות
הוא עושה פה שבוע, הוא אמר שהוא התכוון לשאול אותי את אותה
השאלה. זה בגלל שאני לא מוצא עבודה עניתי בחוסר חשק, כי לא
רציתי להתחיל עכשיו עם הטפות המוסר הרגילות. היה לי נורא ברור
שאני אקבל ממנו הטפות מוסר, בשביל זה בטח הוא כאן לעקוב אחרינו
ולהחזיר אותנו לדרך הישר. התפלאתי שהוא אמר שגם הוא כאן כי הוא
לא מוצא עבודה, שאלתי אותו למה? ומה קרה? איך זה שאין לו
עבודה?, שאלתי אותו  איך יכול להיות שהוא כל כך מסודר ונקי,
הוא היה מגולח וריח של אפטרשייב עלה ממנו. הוא אמר לי שזאת
הדרך הטובה ביותר להשיג עבודה... צחקתי לי בלב, ידעתי שתוך יום
יומיים הוא יוותר על התלבושת המסודרת הזאת ויהיה מוזנח כמונו.

לאחר השיחה הקצרצרה הזאת הבאתי אותו להכיר את החבר'ה, הם באמת
הסתכלו עליי במבט קצת עקום, ראיתי את המחשבות שלהם מתרוצצות
בראש, "מה הוא הביא את המטומטם הזה לפה, חתיכת משתאכנז,  לפלף"
. וכך עבר היום עם החבר החדש שלנו, שהצטרף למעגל המובטלים
במדינה. ביום הראשון הוא היה שקט ענה לשאלות שנשאל לעניין ולא
ניסה להתחמק.

כך היינו יום יום בבר של ג'ו, הוא אומנם לא השתתף אתנו באטרף
הטוטו, הוא לא היה מבין גדול בכדורגל, אבל השקט הפנימי שלו משך
אותי אליו נורא. כל שאר החבר'ה היו רועשים, מסיבות, מוזיקה
ושמחה בלב, הוא היה שקט מוזר מופנם, ראיתי שהוא מסתיר הרבה
מעבר למה שהוא מראה ורציתי לגלות מה זה.

שבועיים עברו, הבחור החדש עדיין לא דיבר הרבה, אבל הוא התחיל
לדבר. הוא דיבר בעיקר על פוליטיקה, על המדינה. בויכוחים
הסוערים שלנו כל בוקר על הדברים החדשים שקרו במדינה הדפוקה
הזאת שלא מוצאת לנו עבודה, הוא היה משתתף והיה אפילו פעיל עם
דעות נחרצות. כמו שתיארנו לעצמנו הוא היה שמאלני, כשרובנו,
כולל עבדיכם, היינו ימניים. הוא תמך בסוציאליזם, וכמה שהוא
ניסה להסביר לנו מה זה סוציאליזם לא הצלחנו לקלוט. הוא לא נראה
לי הטיפוס שלא ימצא עבודה, הוא היה מאוד חריף ומן גאון קטן.

שאלתי אותו פעם אם הוא למד בבית ספר, והוא סיפר לי שהוא יודע
את כל זה מקריאה בספרים. הרעיון הדליק אותי, הוא יודע כל כך
הרבה, כל החבר'ה ממש מתים עליו בגלל כל הידע שיש לו בראש, וכל
זה מספרים... רק בשביל לסדר את האוזן, פעם אחרונה שקראתי ספר
זה היה לפני עשר שנים, עם החונך שלי בפרויקט פר"ח, טמבל אחד
שהכריח אותי לקרוא. אז אחרי עשר שנים לקחתי ספר והתחלתי לקרוא.
זה לא ספר מסובך מידי ספר של אייזק איסימוב, הזר המליץ לי
עליו. למרות שקראתי לאט מאוד, הבנתי פחות או יותר על מה מדובר.
אחרי שגמרתי לקרוא את הסיפור הראשון, סיפרתי אותו לחבר'ה, הם
דווקא נורא התלהבו מהסיפור ואמרתי להם שזה של אייזק איסימוב,
ככה כל הספרים של אייזק איסימוב נגמרו בספריה. חברים שלי הלכו
פעם ראשונה לספריה לקחת ספר בכל חייהם.

וזהו, מאז הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצים שהוא ידבר כל יום על
משהו אחר. בגלל שגם ככה היינו משועממים, לא היה אכפת לנו.
בהתחלה הוא דיבר על הכנסת, על המפלגות, על ההבדל בין קואליציה
ואופוזיציה. דווקא את זה אנחנו ידענו בגלל שהיינו קוראים המון
עיתונים בבקרים כי לא היה לנו דבר יותר טוב לעשות. אז  עזרנו
לו להשלים את החומר עוד לפני שהוא הגיע אליו. ברגע זה הגענו
למסקנה שזה רעיון לא רע שהוא יסביר לנו כל יום על דבר אחר.

יום למחרת הוא דיבר על החלל, הוא סיפר על כל הכוכבים, על
הסופר-נובה על גמדים לבנים וענקים אדומים. אני אישית לא הבנתי
את כל הנושאים שהוא דיבר עליהם, אבל אפילו ממה שהבנתי  הייתי
בשוק. בערב החלטתי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלי, כינסתי את
האישה ואת ששת ילדי ליד השולחן, אמרתי להם שהיום זה יום מיוחד,
היום אנחנו הולכים ללמוד קצת על החלל. התחלתי להסביר להם את מה
שהוסבר לי הבוקר, על גמדים לבנים על ענקים אדומים, את
הסופר-נובה שכחתי, כי לא הבנתי בדיוק מה זה אומר. והם היו בשוק
הם לא היו רגילים לראות את אבא שלהם מפוקח ועוד מבין בדברים כל
כך ערטילאיים. הייתי ממש גאה בעצמי, גם האישה הייתה גאה בי.

כך, כל יום היינו שומעים אותו מדבר על נושא אחר, וכל יום זה
היה נושא יותר מעניין מהנושא הקודם. לפעמים אפילו הוא היה
מסתמך על מה שלמדנו יום קודם. פתאום הוא התחיל להסביר לנו על
חשבון, נורא לא אהבנו את זה, חשבנו שזה נורא מיותר, הוא שמע
לנו והפסיק ללמד אותנו חשבון. הרגשנו שאנחנו חופשיים ללמוד מה
שאנחנו רוצים. באחד הימים הוא התחיל לדבר על מכוניות, על
הרדיאטור על הקרבורטור. ראיתי ישר שהוא לא שולט בחומר הזה כמו
שצריך, הרי מה אתם מצפים ממשתאכנז, שיבין גם במכוניות... אז
אחד החבר'ה קם, והשלים אותו, הוא דיבר על הקרבורטור במשך חצי
שעה, אחריו דיבר אחד אחר על הרדיאטור, הגענו למצב שאנחנו
מלמדים אותו דברים על העולם, זה מאוד העלה לנו את המוטיבציה
להמשיך.

מבחינה חברתית החיים שלנו השתפרו בהרבה, בעצם אם חושבים על זה
כל אספקט בחיינו השתפר, אני כבר חזרתי שמח הביתה, אמנם קצת
שיכור לפעמים, אבל בצורה סבילה. הייתי מגיעה מנשק את האישה,
עולה לילדים, מנשק גם אותם. לפעמים הייתי מספר להם עוד על מה
שלמדתי הבוקר, או שהייתי מספר את אחד הסיפורים של אייזק
איסימוב. אמנם עבודה לא הייתה, אבל הפסקנו לשתות כל היום, ולכן
היה לנו טיפה יותר כסף לתת בבית. לפעמים הייתי ממש מרגיש
מאושר.

ליום הולדתי מצאתי ליד דלת ביתי מפזר חום, עטוף באריזה עם
לבבות ומקושט עם פרח. כשקראתי את הברכה, ראיתי שרשום שם, "מזל
טוב מכל החבר'ה". נורא התפלאתי, אף פעם אנחנו לא שולחים מתנות
אחד לשני לימי הולדת. תמיד אמרנו שאין לנו גם ככה כסף למשפחה
אז לחברים... באמת שמחתי על המתנה, האישה והילדים שמחו בשמחתי,
כששאלתי את החבר'ה מאיפה הכסף למפזר חום, אז הם אמרו שכל אחד
שילם סכום סמלי והבחור הלא כל כך חדש השלים את השאר. כבר לא
היה אכפת לנו אם הוא מובטל לא מובטל, נשוי לא נשוי, הוא הפך את
החיים שלנו לחיים טובים יותר, לא היו לנו טענות.

פתאום מצאתי את עצמנו מקשיבים לו, מסביר לנו איך לחנך את
הילדים ואיך לגדל משפחה יציבה. בהתחלה נורא לא אהבתי את
הרעיון, שהוא יסביר לי איך לגדל את המשפחה שלי, אז זהו ש...
לא. התחלנו להתווכח אתו, אמרנו לו שכל אחד יכול לחנך את הילדים
שלו בצורה  שהוא מוצא לנכון. אז הוא הסביר לנו שהנושא זה בכלל
לא חינוך המשפחה אלא הפסיכולוגיה המשפחתית במאה העשרים. החלטנו
לתת לו צאנ'ס, בגלל שבינתיים הוא לא אכזב אותנו. אז הוא התחיל
להסביר לנו מה זו כלכלת בית נכונה, איך להתנהג עם הילדים ואיך
לטפל בבעיות החינוכיות שלהם. הוא הוכיח לנו שהדבר הכי חשוב
במשפחה זה לתת חינוך נאות לילדים, רק ככה אפשר להיות בטוחים
שהם לא יגיעו בעתיד למצב שאנחנו נמצאים בו כיום. ההוכחה שכנע
אפילו אותי, וירדתי מהרעיון לשלוח את הילדים לעבוד אחרי שהם
יגמרו יסודי. הוא צודק באמת רק ככה נוציא אותם מהמעגל ותוכל
להיות להם עבודה מכובדת. הסברתי את הנושאים העיקריים לאישה,
כדי שגם היא תדע איך לחנך את הילדים בצורה נכונה. ובאמת אנחנו
אימצנו כל טיפ שהוא נתן בחינוך הילדים, כמובן אחרי שהוא הוכיח
לנו שזה באמת נחוץ להם ולנו.

כך עבר חודש, בחודש הזה החיים שלי נהפכו להיות הרבה יותר
מעניינים. במקום לשבת בבר ולדבר על שטויות היינו יושבים בבר
ומדברים על דברים שקורים בעולם, על מדע על פילוסופיה. כמה
חברים שלנו עזבו אותנו, הם החליטו שנהפכנו להיות חבורת זקנות
שיושבות על הספסל מרכלות וזורקות פירורי לחם ליונים. גם ככה לא
אהבתי אותם, הם היו החבר'ה הדפוקים באמת.

עבר חודש, הוא נהפך להיות חלק מהחבורה, אני כבר לא זכרתי איך
החיים שלי נראו לפני שהוא הגיע. היו לי תמונות מהומהמות של
הילדים שלי בוכים, של האישה צועקת. עוד עברו לי צמרמורות בגוף
כשנזכרתי איך הם קפאו בקור כי לא היה לנו תנור. אבל זהו הכל
עבר, עכשיו אני חיי את החיים מחדש, גם האישה אמרה לי, באותו
ערב, שעברתי שינוי לטובה, ועכשיו אני מזכיר לה בדיוק את אותו
בן אדם שהיא הכירה לפני עשר שנים. אני זוכר שחייכתי, חייכתי כי
הייתי מאושר, לא חיוך של שיכרות, לא חיוך מאולץ, חיוך של אושר,
חיוך של סיפוק אני לא רוצה שהחיים האלה יסתיימו לעולם...

אני עוד זוכר את היום הזה, היום השני בחיים שלי שגרם למהפך.
היום שיצאתי לעבוד. כן, גם אני צחקתי לי בלב, בתקופה ההיא.
שאני אצא לעבוד... מי יכול לתאר לעצמו דבר כזה, זה לא שאני לא
רציתי, אבל היו כל כך הרבה סיבות לא לעשות את הצעד הזה בחיים
שלי. המדינה נתנה לי כסף, לא הייתה עבודה, וההשכלה שלי שאפה
לאפס. כמובן היינו הולכים כל בוקר למשרד התעסוקה, אבל אף פעם
לא הייתה עבודה, ולמען האמת גם לא רצינו שתהיה בגלל לא התאמצנו
אף פעם למצוא. אבל אז הוא סיפר לי ולשלושה חברים קרובים שלי
שהוא מצא עבודה בתל אביב. זה היה נורא מצחיק איך שהוא אמר את
זה, עם כל ההתלהבות, הייתה לו אש בעיניים השחורות והעמוקות
שלו.

ואז היה תורנו להגיב, אמרנו לו שזה טוב ויפה אבל שיוריד את
ההתלהבות שלו מהעניין, תל אביב זה במרחק שלוש שעות נסיעה ככה
שנצטרך להתעורר בחמש לפנות בוקר כדי להגיע בשמונה לעבודה, אף
מעסיק לא מוכן לשלם לנו דמי נסיעות ככה שיוצא לנו לשלם מאה שקל
רק על אוטובוסים כל יום, וכמה כסף כבר נעשה ביום מאתיים
מאקסימום. אז בחישוב מהיר אנחנו נרוויח מאה שקל ליום, ואנחנו
עובדים עשרים ימים בחודש, בסופו של דבר יצא לנו אלפיים שקל.
ועכשיו אנחנו מקבלים אלפיים וחמש מאות שקל, אז מה זה משתלם?
חוץ מזה שעכשיו אנחנו לא עובדים ומרוויחים את הכסף הזה.

שנאתי לריב אתו, בדרך כלל הוא תמיד היה מנצח ולא משנה במה הוא
האמין ובמה אני האמנתי. לא משנה על מה התווכחנו תמיד הוא הצליח
להוכיח לי שמה שהוא אומר זה נכון, כמובן שלפעמים הוא הסכים
איתי, וברגעים האלה הייתי על גג העולם. הרחתי שויכוח נוקב הולך
להתחולל פה. אבל בויכוח הזה כל הכלים היו לטובתי, היו לי
תירוצים שנתתי לעצמי במשך שנים למה לא למצוא עבודה, ואין סיכוי
שאני אפסיד.

הוא אפילו לא היה מופתע מהנאום שנתתי כאילו הוא היה מוכן לזה.
ראיתי את החזה שלו נמתח, את המבט החכם בעיניים שלו ושמעתי בפעם
המי יודע כמה את הקול העמוק הזה, הקול שכל כך בטוח בעצמו, הקול
שיכול לגרום לך לרעוד אם רק תראה סימן קל שבקלים של התנגדות
מול מה שיוצא ממנו. בהתחלה הוא שאל אותי מה אני חושב על
המדינה, אמרתי לו שהמדינה דפוקה, מנוהלת על ידי אשכנזים לפלפים
שהדבר שהכי חשוב להם בעולם זה הכיס שלהם ולדרוך עלינו השחורים.
הוא שאל אותי מה המטרה שלי בחיים, עניתי לו שאני עדיין לא יודע
ואני מחפש אותה אבל בינתיים אני רוצה שלילדים שלי תהיה התחלה
יותר טובה מההתחלה שהייתה לי.

את המטרה לחיים גיליתי לא מזמן, אני תמיד פחדתי לחשוב על המטרה
בחיים שלי כי ידעתי שאני לא אמצא כזאת ואם אין לי מטרה בחיים
מה מונע ממני להתאבד... אבל כיום אני כבר יכול לחשוב על זה,
ואני מחפש את המטרה, בינתיים  אני חיי בשביל הילדים שלי,
והאישה כמובן.

והוא התחיל להסביר לי למה לצאת לעבודה זה דבר טוב. הוא הזכיר
לי שהסכמנו שהורים צריכים לתת דוגמא אישית לילדים שלהם, ועכשיו
כשאני מובטל אז הילדים מקבלים דוגמא נוראית ממני. הוא תאר בפני
שיחה בין ילדים בחצר בית הספר, הוא אמר שכל ילד אמור לחשוב
שאבא שלו הוא האדם הטוב בעולם, והשאיפה של כל ילד היא להיות
דומה לאביו.
הוא שאל אותי אם אני רוצה באמת שהילדים יהיו דומים לי...  לא,
עניתי במהירות, אני רוצה שיהיה להם כסף שהם יכלו להגשים את
החלומות שלהם, בשביל זה הם צריכים לצאת ולעבוד... אבל המקרה
שלי הוא מקרה שונה, לי אין השכלה, אין מקצוע ואני גר בחור
בדרום הארץ. אני לא יכול לצאת לעבוד, המדינה לא מסדרת לי
עבודה. בסדר, הוא הסכים, החלטנו כבר שהמדינה דפוקה, אנחנו
מסכימים שהיא לא בסדר והיא מורכבת מאליטות שלא מענייו אותם
הפועל הפשוט. ופה בדיוק הבעיה, אתה יכול להיכנע, וזאת הדרך
הקלה לכל הדעות, אתה אומר לעולם לילדים שלך ולך שהמדינה לא
מסדרת לך עבודה, בגלל זה אתה עני בגלל זה אין לך מטרה בחיים
בגלל זה אתה כל היום שותה ובגלל זה אתה מוזנח, אתה מוזנח כי
מזניחים אותך. אבל הדרך השניה היא הרבה יותר מפותלת ויש בה
עליות ומורדות, בדרך השניה אתה מחליט לקחת את החיים שלך בידים
שלך. אתה מחליט שלא טוב לך המצב שאתה נמצא בו, אתה מחליט שאתה
רוצה שינוי, שאתה רוצה לתת דוגמא לילדים שלך, שאם גם להם יקרה
אותו מצב שלא יהיו מוזנחים כמוך אלא יעמדו על הרגליים וילכו
קדימה.

אתה עכשיו כמו ילד קטן שרק לומד ללכת, ישנם ילדים שנולדים
להורים דואגים. ילדים אלא הם ברי מזל, בגלל שכשהם מתחילים ללכת
ההורים מעודדים אותם, דואגים שהם לא יפלו, עוזרים להם בצעדים
הראשונים וקונים להם נעליים חדשות בסוף המסלול.

ישנם ילדים שנולדו להורים עסוקים שלא מעניין אותם אם הילד
התחיל ללכת או שהוא לא ילך לעולם. הורים אלא לא יקנו לילד
סוכרייה בפעם הראשונה שהוא יקום, והם יתעלמו ממנו אפילו כשהוא
יתחיל לרוץ לקראתם עם ידיים פסוקות בשביל לקבל חיבוק. הילד הזה
יצטרך המון מוטיבציה בשביל ללכת, לא יהיה לו על מי להישען
כשקשה, אין לו מי שיתן לו כוח כשהוא מתעייף, ואף אחד לא יחזיק
אותו כשהוא ייפול. אבל גם הילד הזה יצליח בסופו של דבר ללכת,
אפילו אם הוא ילך קצת עקום.

והסוג האחרון של ההורים והנורא מכול אלא ההורים הרשעים. אמנם
אין באמת הורים כאלה שלא רוצים שהילד שלהם ילך, אבל הורים אלא
הם הקצנה של ההורים העסוקים. כל כך לא  מעניין אותם הילד שלהם
שהם מידי פעם אפילו יפילו את הבן בלי כוונה כשהוא כבר יתרומם
וינסה ללכת, וכבר אין מה לדבר פה על חום ואהבה שמוענקים לילד
כשהוא כבר הולך. לילד הזה יש אחוזים כמעט אפסיים שהוא יתחיל
ללכת, כי בשבילו ההליכה זה דבר כמעט בלתי אפשרי, גם כשהוא
מתחיל לעמוד מפילים אותו, והוא צריך המון המון המון מוטיבציה
בשביל להמשיך. בשביל שהילד הזה יתחיל ללכת הוא צריך  מישהו
שינחה אותו ויראה לו את הדרך, מישהו שיעזור לו במקום ההורים.
כמו כן, הוא צריך לעשות את הבחירה, הוא יכול להמשיך ולסבול,
הוא יזחל כל החיים שלו על הגחון, ולא יהנה מהרגשת ההליכה,
הרגשת העצמאות, או לחילופין הוא יכול לקחת את היד המושטת, היד
שתעזור לו לקום ולעשות את צעדיו הראשונים. אף אחד לא יאשים את
הילד הזה אף פעם על כך שהוא לא הולך, אבל הילד הזה יחיה כל
חייו עם הרגשת פספוס אדירה, ויתן דוגמא רעה לדור הבא, הילדים
של אותו ילד, שבאיזה שהוא שלב יהפוך להורה, יראו אותו הולך על
הגחון, במקרה הטוב הם יבינו אותו, במקרה הרע הם יתבישו בו
ויסתירו אותו מהחברים שלהם. הם ישנאו אותו על זה שהוא לא למד
ללכת ולכן גם הם בלי חינוך מתאים מהאבא לא ילמדו ללכת כמו
שצריך, ואז גם הם יהיו הורים שזוחלים על גחונם.

לאחר שהוא סיים את הסיפור נחה דממה על האזור כולו, רק ציוץ
הציפורים ורעש תחנת החשמל הקרובה נשמע ברקע. אני הבנתי את
ההקבלה, למרות שחלק מהחבר'ה לא כל כך תפסו אז הוא הסביר להם את
המשמעות של העניין. ידעתי שהוא ינצח, הוא תמיד מנצח, ויש לו את
הסיפורים האלה, כל פעם הוא מספר סיפור אחר, על מצב אחר בחיים.
עכשיו הדבר שהכי רציתי לעשות זה להתחיל ולצאת לעבוד. ושוב בפעם
המאה חשבתי לעצמי איזה גאון הבן אדם הזה...

לאחר שהויכוח הגיע לסיומו הוא אמר לנו שיש לו אוטו והוא יוכל
להקפיץ אותנו לתל אביב, הוא גם סידר לנו עבודה שם, לא עבודה
טובה, אבל עדיין עבודה. ככה שאין לנו מה לדאוג בקשר לעבודה
ובקשר לדרכי גישה אליה.

הגעתי באותו יום מוקדם הביתה, אכלתי ארוחת ערב עם האישה
והילדים. בסוף הארוחה קמתי, בדיוק כמו שהוא קם כל פעם שיש לו
משהו חשוב להגיד, ואמרתי בקול הכי עמוק שהצלחתי להוציא, ובצורה
הכי סמכותית, "ילדים, אישה, בית, עולם מחר אני הולך לעבודה".
השימחה בבית היתה גדולה, מזגתי לכולם מים בכוסות, ואמרתי להם
שעוד מעט זה יהיה אפילו שמפניה. כולם חייכו, הזכרתי לילדים כמה
לא בריא זה לשתות משקאות משכרים. באמת גיליתי כמה הוא צדק,
גיליתי כמה זה היה חסר למשפחה הזאת, לתלות את עיניהם במישהו,
לא במדינה. אני הייתי הגואל שלהם מחיי הייסורים, בזכותי הם
יוכלו לחיות חיים אמיתיים, חיים בלי פחד, עכשיו גם אני אתקדם
איתם למאה העשרים ואחת...

הלכתי לישון מוקדם, לא רציתי להיות עייף מחר, יום העבודה
הראשון שלי, ועוד בתל אביב הגדולה. ואוו, אני הולך לעבוד, אני
כבר לא אכנס לסטטיסטיקות של המובטלים, אני כבר לא אלך ברחוב
מושפל. והכי חשוב אני לא אבקש מאשכנזיה שתחזיק לי את המשפחה עם
הכסף הארור של המדינה. אני עושה לעצמי את הכסף יש לי כסף בזכות
ולא בחסד. אחרי שעתיים שלא הצלחתי להרדם בגלל ההתרגשות האחזה
בי, נרדמתי עם חיוך שנסוך לי על הפנים. מזמן כבר לא ראיתי את
המשפחה כל כך מאושרת.

קמתי יום למחרת על הבוקר, הרבה לפני השעה שהייתי צריך להתעורר
בה. הלכתי להתקלח, אני אף פעם לא מתקלח על הבוקר אבל היום
התקלחתי. הלכתי להציץ בילדים שלי, איזה חמודים, ישנים כמו
מלאכים קטנים. אחד מעל השני, אחד במקביל לשני, כל כך
מאוחדים... שמתי מים בקומקום והסתכלתי דרך החלון, עדיין היה
חשוך. הסתכלתי על השעון והשעון הראה ארבע לפנות בוקר, פעם
אחרונה שראיתי את השעה הזאת זה היה אחרי זנבת-סביאה(hangover)
מהבר של ג'ו. שתיתי את התה והלכתי לבר של ג'ו.

איזה מצחיק הבר היה סגור, אף פעם לא ראיתי אותו סגור, כל כך
שקט כל כך נעים. הרוח הקלילה טפחה לי על הפנים. ואז ראיתי את
החבר'ה מגיעים, בהתחלה שלושה דמויות שחורות אחר כך ראיתי את
השמחה על הפנים שלהם. כולם מגולחים עם בגדי חג, הולכים לעבוד,
מי היה מאמין.

בסופו של דבר, אחרי מה שנראה לנו כנצח, שמענו את הצפצוף וחריקת
הבלמים של המכונית. נכנסנו למכונית המחוממת, התרווחנו על
הכיסאות, ברכנו אחד את השני בבוקר טוב לבבי, הורדנו את המעילים
והתחלנו לנסוע לתל אביב, השמש בדיוק עלתה, אף פעם לא שמתי לב
איזה יפה היא, גדולה, אדומה בדיוק כמו שזכרתי אותה, כשראיתי
אותה פעם ראשונה עם האישה. היה ריח נעים באויר, של בושם בתחילת
הנסיעה כל אחד היה עסוק בעולמו, לאחר מכן התחלנו לשיר בהתחלה
שירים  שקטים עם הרדיו, ואז הם שמו את איל גולן. איזה שמחה
היתה באוטו, מחאנו כפיים, שרנו צעקנו היה כיף ממש.

אחרי שעתיים של נסיעה הגענו, אכלנו ארוחת בוקר בריאה, קנינו
פיתות עם לבנה כמה עגבניות, וניגבנו את הלבנה ישר מהקופסא
כשלכל אחד היתה עגבניה עסיסית ביד. עלינו חזרה לאוטו, ונכנסנו
לתוך יפו. מי שאומר שאין כמו יפו בלילות, יש לי חדשות בשבילו,
אין כמו יפו בבקרים. כל הפועלים קשי היום, שאני כבר אחד מהם,
יוצאים לרחובות, מורידים מהעיניים את קורי השינה, פותחים את
החנויות, ולאט לאט כל החנויות נפתחות, כמו פטריות אחרי הגשם,
מחזה נפלא. הוא הוריד אותי ליד מחסן גדול, בנמל, היו המון
דייגים בסביבה, המחסן כבר היה פתוח. הוא אמר לי להכנס ולשאול
על אחד מנהלי העבודה שם. ירדתי מהאוטו והוא נסע, הוא אמר לי
שהוא יבוא לאסוף אותי היום בערב, בדרך חזרה לדרום.  נפרדתי
ממנו, ועמדתי אני הבן אדם הקטן מול הפתח הגדול של המחסן, מול
הפתח לחיים החדשים שלי, מול העולם. עמדתי, והעמידה שלי הייתה
שונה כבר לא עמידה כפופה, כבר לא עמידה של אדם מסכן. עמידה
יציבה, איתנה, אני ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי, והייתי במרחק
יריקה מלהשיג את זה.

נכנסתי, שמעתי את השאון של המחסן, ראיתי אנשים מתרוצצים,
והלכתי לפקידת הקבלה, שאלתי אותה  איפה אני אמור להיות עכשיו.
היא שלחה אותי אל מנהל העבודה, ראיתי שהוא התרשם ממני דיי
לטובה, הייתי חרוץ. הורדתי את הז'קט והתחלתי לעבוד. העבודה
היתה מאוד בנאלית הייתי מחסנאי, היו הרבה סחיבות אבל אני הייתי
חזק, הגוף שלי בנוי לסחיבות. אני נהנה לסחוב, סוף סוף הפעלתי
קצת את השרירים שלי. החבר'ה בעבודה (כל כך הרבה זמן חיכיתי
להגיד את הביטוי הזה) התלהבו ממני נורא ואני התלהבתי מהם. הם
התפלאו איך אני עושה כל כך הרבה מאמצים בשביל לצאת לעבודה, הם
ממש העריכו אותי. ספרתי להם שאני גם קורא ספרים של אייזק
איסימוב, וסיפרתי להם על ההרצאות שהייתי שומע על הדברים
המענינים שקורים בעולם. נהפכתי להיות מאוד דומיננטי בעבודה
והצטיינתי בכל.

המשכתי לעבוד, כל בוקר הייתי קם עם חיוך על הפנים. הייתי מתגלח
מתקלח , נכנס למכונית עם כל החבר'ה ונוסע לעבודה. בדרך היינו
שרים, ביפו היינו אוכלים את הפיתה עם הלבנה והעגבנייה וחוזרים
הביתה בסוף היום עייפים מאוד אבל מרוצים. הכרנו אנשים חדשים,
יותר חכמים מהאנשים שהיינו רגילים להסתובב איתם, והבועה של
האושר רק המשיכה לגדול עוד ועוד, עכשיו היה לי גם כבוד. בנוסף
לחיוך על הפנים.

זה טפח לי על הפנים כרעם ביום בהיר, והימים שלי היו מאוד
בהירים בהתחלה. בוקר למחרת, אני והחבר'ה כמו כל בוקר חיכינו
למכונית, אבל בניגוד לימים הקודמים לא שמענו את הצפצוף האהוב
בחמש בבוקר בדיוק, ידענו שמשהו קרה. לאחר חמש דקות שנראו לנו
כמו נצח, שמענו את ההליכה הבטוחה של המושיע, המגיע מלפנינו.
בהתחלה ראינו רק דמות שחורה, אבל לפי מבנה הגוף ידענו שזה הוא.
הוא התקרב, ברך אותנו בבוקר טוב לקח נשימה עמוקה, ואמר שהאוטו
שלו יום קודם לכן נגנב. בגלל שלא מצאו את הגנב ואין לו כסף
לקנות מכונית אחרת, אין לו ולא יהיה לו בקרוב שום דבר על
גלגלים. לדבר הזה היה רק משמעות אחת בעינינו, אנחנו עוזבים את
העבודה... אני חושב שהוא קלט את ההרגשה הזאת במבט שלנו, הוא
הוסיף עוד באותה נשימה שאין צורך להיות נמהרים ואנחנו יכולים
לנסוע באוטובוסים. ידענו שזה לא רציני, לנסוע באוטובוסים,
בדיחה, רק הנסיעות יעלו לנו מעל למאה ש"ח. הוא הבין אותנו, אבל
הוא אמר שאין מה לעשות ולחזור עכשיו לבר של ג'ו כל בוקר זה לא
הפתרון. הוא צדק, חוץ מזה שנורא אהבתי את החבר'ה במחסן. אבל
מאה שקל כל יום...

באותו יום הלכנו לעבודה, באוטובוס. זה לא כל כך נורא כמו שזה
נשמע, למען האמת אין ממש הבדל בין האוטובוס למכונית. באוטובוס
היו הרבה יותר אנשים והכרנו אותם מיד. גילגלנו שיחה על דה והא,
עד ששמענו את השיר של איל גולן ברדיו, וקמנו על הרגלים והתחלנו
לשיר ולרקוד. ביפו התחלתי לברר בקשר להחזרי נסיעות, הם אמרו
שהם הולכים לתת לי מאתיים שקל בחודש נסיעות לא יותר. גיליתי
שיותר משתלם לי לישון באכסניה ביפו במקום לחזור כל יום הביתה.
וזה מה שעשיתי, היינו ישנים מידי פעם באכסניה, או שהיינו
חוזרים הביתה ומגיעים באוטובוסים, האישה כמובן לא היתה שמחה
מכך שלא חזרתי כל היום הביתה, אבל איתה אני יודע להסתדר.

החיים המשיכו כרגיל כמו כל בני האדם האחרים, כמו כל האשכנזים
שעשו כסף על הגב שלנו. היינו פוגשים אנשים, מחליפים דעות, כבר
לא שנאתי את המדינה, את הממשלה, וההרצאות שעברתי עזרו לי מאוד,
ותמיד הייתי מוצא נושא מעניין לדבר עליו עם האנשים מסביבי,
הייתי נורא מקובל. הייתי שמח בחלקי. את האדם שהגאון שהוציא
אותי מהבוץ כבר לא ראיתי כמעט, הוא נעלם כמו שהוא הופיע
והודיתי לו כל יום.

לאחר כמה חודשים של שקט החיים שלי נכנסו לשיגרה. הבוס שלי אהב
אותי, הוא רצה לקדם להיות אחראי. המשכורת שלי עלתה, הייתי חוזר
הביתה כל ערב סחוט מעבודה, האישה היתה מטפלת בי, והילדים היו
קופצים לי על הגב, והייתי משחק עימם המון. אז הבועה שחייתי בה
היתה הכי גדולה בעולם. הייתי מסודר, עני, אבל מסודר. הילדים
הצליחו יותר בלימודים, ולאישה היה חיוך על הפנים.

זה קרה בדרך לאכסניה, הייתי באוטובוס. אני לא יודע אם הזכרתי
אבל האוטובוס שלי עובר כל יום מול לשכת העבודה והרווחה. זה היה
קן הצרעות, המקום שהכי שנאתי בעולם. אני זוכר עוד כשהייתי
מובטל איך הם ניסו לתקוע לי סכינים בגב. הם כל הזמן ניסו
להוכיח שאני לא דתי ושאני לא מובטל. הם ניסו להוכיח שאין לי
עשר ילדים, ושאני לא נמצא במצוקת רעב. עד עכשיו יש לי בחילה רק
מלחשוב על האנשים האלו, נחשים, שישבו בבר של ג'ו, יום יומיים,
היו רואים מי מגיע לשם והולכים. שנאנו אותם בכל ליבנו. עוד אני
נוסע לי באוטובוס ושולח מבטי שינאה לכיוון הלשכה, ראיתי שם,
מרחוק את המושיע, אותו בן אדם שכל כך הערכתי עד לפני אותם
רגעים ספורים. הייתי מספר לו הכל.

בטח אני מתבלבל, עצרתי בתחנה הקרובה ביותר ללשכה, ואני לא
מצטער על כך בכלל. הלכתי לכיוון הלשכה, התחבאתי בצל והוא עדיין
עמד שם. בלי בושה עדיין הכתפיים שלו היו מתוחות לאחור, אותו
מבט עמוק בעיניים הייתי מזהה אותו גם אם הוא היה עולה על אחד
האוטובוסים הכי עמוסים בבוקר, ממרחק של קילומטר וחצי. אבל
הייתי דיי קרוב אליו, הייתי מוכן להישבע שאני מריח את הריח
הדוחה של האפטרשייב שלו.

הוא סיים לדבר עם האשכנזי בפתח הלשכה, כל הרגשות שמודחקים, כל
המחשבות המוסתרות, כל מה שפחדתי ממנו כל החודשים עלה ופרץ
החוצה. אני שונא אותו, אני שונא אותו, אני שונא אותו. איך הוא
רימה אותי ככה, אני בטחתי בו, הבן אדם היחיד שבטחתי בו אי פעם.
שקרן, נחש, משתאכנז מהתחלה ידעתי שאסור לי לסמוך עליו. הוא בגד
בי, עכשיו הרשויות יודעות עליי הכל. הוא בעצם עבד בשבילם,
הייתי כל כך עיוור. אני כל כך מתבייש, וכל החברים האמיתיים
שלי, כולם נעלמו, כבר לא מדברים איתי יותר. הם היו חכמים הם
ידעו. מה היה רע לי פעם, הייתי מתעורר מתי שאני רוצה, הייתי
עושה מה שמתחשק לי, שילכו לעזאזל הילדים והאישה, למה אני צריך
לסבול בשבילם. למה לא לחזור לבר של ג'ו לדבר עם החבר'ה לחייך
לשמוח. למה לי להתמרח בכל הבשמים המגעילים האלה, העור בפנים
שלי כבר נחרך מכל התכשירים האלה. למה הם לא יכולים לקבל אותי
כמו שאני, למה אני לא יכול להראות איך שאני רוצה, למה אני צריך
להיות מה שמצפים ממני.  אני אדם חופשי.

הלכתי מאחוריו בשקט, התחקתי אחרי כל צעד וצעד שלו. הוא עצר
ברמזור אדום, ידעתי שהוא עוצר ברמזורים אדומים, לא הייתה משטרה
מסביב ברדיוס של מאות מטרים, לפלף לפלף, אני שונא אותו. הריח
המצחין שעלה ממנו הגיע עד אלי. הלכתי בינתיים לטלפון ציבורי,
הרמתי טלפון לחבר'ה הישנים. אמרתי להם שאני חוזר ושאלתי אם הם
מקבלים אותי בחזרה ונותנים לי גיבוי. למזלי הם אמרו שבשימחה.
הוא המשיך ללכת, הלכתי אחריו. מצאתי בדרך מוט ברזל מהשיפוצים.
ראיתי אותו הולך לפני, גאה, שמח, חוזר למשפחה שאוהבת אותו. הוא
עשה רק הצגה, כדי שנאמין שהוא אדם משלנו. אסור לי לסמוך על אף
אחד, זה מה שאני צריך ללמד את החמורים הקטנים שיש לי בבית ואת
האישה. מעניין כמה כסף הוא עושה השבוע, טמבל, בטח לו אין בעיה
לקחת אוטובוס למשפחה שלו כמו שיש לי. איך הוא יכל לעשות לי את
זה לרמות אותי ככה. ממש הערכתי אותו. אחזתי בחוזקה במוט הברזל
ביד ימין. הוא פנה באחד הרחובות לרחוב צר יותר, חשוך. ראיתי
מימיני את המכונית שלו בחניה חולפת על פני. אז כאן הוא גר
חשבתי לעצמי. תראו איזה בניין, בלי בושה אני גר בחצי פחית והוא
גר לו באמצע תל אביב בדירה מרווחת עם הבן הבת האישה והכלב,
מושלמים בדיוק כמוהו. התקרבתי אליו הלכתי יותר מהר, הוא עוד לא
שם לב אליי. התקרבתי אליו ראיתי את הגב שלו נע, מתנועע ימינה
ושמאלה הוא היה עם ווקמן, לי לא היה אפילו רדיו בבית . זהו
החלטתי אני אראה לו מה עושים לבוגד, שלא יתחילו איתי. לקחתי
שאיפה ארוכה מלאה בהדי האפטרשייב המגעיל שלו והלמתי בחוזקה
בעורף הארוך והמושלם שלו. שמעתי את קול פיצוח המפרקת, זה לא
הבן אדם הראשון שאני הורג, ואני מכיר את הצליל. הוא נפל, הסתכל
עליי, ובפרפור אחרון אמר:
אתה אשם שאתה עני...