ביום שני ה- 25/9/2001 החלפתי קידומת. בת 20! הייתי מדוכאת
נורא וממש לא היה לי חשק לצאת עם אנשים שקוראים לעצמם חברים
שלי ולחגוג עוד שנה מחורבנת שהתווספה לבלאי שלי. למה לבזבז כסף
על אלכוהול עם אנשים שאני כאילו אוהבת אני יכולה לעשות את זה
גם בבית ובזול יותר (מחירי הדירות עלו, הדולר בזינוק, כאילו
,דה!)עם האדם הכי שנוא אלי...!
הצלצול בדלת תפס אותי בשיא ההשתפכות שלי: ראיתי הכל כפול
והזלתי ריר על הספה. "אין אף אחד בבית ,לכו מפה!!!" כנראה שלא
שיטיתי באף אחד כי הבן זונה הטרדן לא מפסיק לצלצל,פיללתי
שתיפול אבן כבדה על זה שעומד בצד השני של הדלתומכריח אותי לקום
מהספה!!! בחוסר חשק הלכתי לפתוח את הדלת.
לראות אתו היה ממש אבל ממש מפתיע!! ,התחלתי לשהק.
הוא הסתכל עלי בבהלה "מה קרה לך?". "לא יודעת" משכתי בכתפי.
העיינים שלי היו נפוחות ופני רטובות מדמעות(הייתי יותר מכוערת
מתמיד). הוא נכנס פנימה והושיב אותי על הספה .
הוא הביא נייר טישו מהמטבח ובאיטיות החל לנגב לי את הדמעת. כעס
אילם גאה בי. מי הוא חושב שהוא להזמין את עצמו ככה לבית שלי
ועוד להתנהג אלי כמו לאיזה מוגבלת! אז מה אם אני משהקת בטירוף,
לא מסוגלת לעמוד ישר ורואה הכל כפול?! שילך! שיעלם ולא יחזור
לעולם!הפנים שלי רק נהיו רטובות ורטובות יותר עד שהוא התייאש
וחדל לנסות לנגב לי את הדמעות.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה שאני לא רוצה שהוא יהיה זה
שמנגב לי את הדמעות.
כשנרגעתי והצלחתי לראות שוב ,ראיתי אותו עדיין יושב כמו ממקודם
מולי, בוהה בי באותו מבט מטומטם ומרגיז שהיה מוכר לי כל כך
טוב, "תרחמי עלי" קראתי לזה. שוב המבט המציק הזה! ממש כמו גור
כלבים שמבקש חום ואהבה הוא היה לובש את ההבעה הכי נעלבת והכי
מסכנה ובדרך זו רצה להכפות עלי להפסיק להשתגע מעצמי ולרחם עליו
להגיד לו שאני אוהבת אותו.. כמה שהוא משמעותי בחיי וכל שאר
הדברים הנאלחים האלה שמעולם לא הרגשתי כלפיו. במקום חמלה המבט
הזה עורר עצלי בחילה וגועל באופן קבע.
באמת שהתחשק לי לקשור אותו ואז לעבור עליו עם מכשירי עינויים
סיניים , לטובתו כמובן, לתת לו סוף כל סוף סיבה אמיתית
ולגיטימית להיות מסכן.
ואז הוא פתח את הפה והתחיל בסחיטת רחמים אקטיבית
"ממש חבל לי עליך"
"לא צריכה ת'רחמים שלך ואם באת להטיף לי מוסר ,תרגיש חופשי
ללכת ממש עכשיו"
"למה את מתקיפה? אני רוצה לעזור לך" השיהוקים פסקו
"אני לא צריכה עזרה מאף אחד, ובטח שלא ממך"
אולי נראתי זוועה ומאד עלובה באותו הרגע אבל הרגשתי עליונות
עצומה עליו.
"את צריכה להודות בזה שקשה לך"
"לא קשה ולא נעלים , שתה או לך!" פקדתי על הכלבלב שלי.
הוא לא הלך וגם לא שתה מהוודקה.
"אני לא רוצה". ממתי יש לו רצונות משלו?! שוב פעם הוא עשה את
המבט המרגיז הזה. צחקתי עליו,מה לעשות שהאלכוהול מוציא ממני את
האלימות והחוסר טאקט
"עבד מסכן ומאוהב שלי" עדין אין שינוי בהבעת הפנים, הוא קיבל
הכל בהסכמה. השתיקה שלו הרתיחה לי ת'דם, וכבר הרגשתי שאני
הולכת להתפוצץ.
"תראה את עצמך! איזה עלוב אתה! הוא המשיך לשתוק משפיל מבט.
"אפילו גבר אתה לא, זיון עלוב זה כל מה שאתה"
"את יכולה להעליב אותי כמה שאת רוצה אני כבר רגיל, אבל לא משנה
מה תעשי תמיד תהייה יותר עלובה ממני" שינוי בטקטיקה?!
"איך אני יותר מסכנה ממך?"
"אה, נו זה פשוט : את חסרת רגש"
"סליחה?"
"כן , את אטומה, אטומה רגשית" הוא אמר את זה ביובש רב כאילו זה
ידוע לכל ועובדה מוצקה שבמוצקות...
"אולי אני באמת מסכן אבל גם לב שבור , כאב גם הוא סוג של רגש,
את מסוגלת להרגיש בכלל?"
"מה ריקנות זה לא רגש?!" ניסיתי ללעוג לו אבל יותר מזה רציתי
לבכות. הוא חשף אותי! הפעם המבט הרציני שלו הקפיא לי את
העצמות, הפחד חלחל בי והשערות סמרו לי.
"אהבת פעם מישהו, אפילו לשנוא את לא מסוגלת!" המשיך ללא
רחמים.
"דיי" צעקתי עליו. לא יכולתי יותר דחפתי אותו לכיוון הדלת, אבל
הוא לא התכוון ללכת.
"את לא באמת מתוסבכת את סתם מנסה להכניס לעצמך עניין לחיים
כשהאלכוהול והסמים מפסיקים לפעול עלייך"
"תמות כלב!" טרקתי את הדלת בפרצוף המכוער שלו.
שאר השבוע היה דיי רגיל ומשעמם. עבדתי, נפגשתי עם חברים, ידה ,
ידה, ידה... ביום חמישי שפכתי על לקוח קפה בטעות והוא לא השאיר
לי טיפ, יום שיש איזה ערס צבט לי ת'תחת בדיסקוטק אז ירקתי
עליו, ו... זהו בערך .
אהה,כן , ויש גם את החלום המוזר ההוא שחזר על עצמו כל לילה ,
זה דיי מצחיק למען האמת מוזר שרק עכשיו נזכרתי בחלום הזה.
קמתי מהספה והסתובבתי בחדר. התיישבתי על כיסא.שוב קמתי להסתובב
בחדר .
" בעצם זה חסר משמעות זאת אומרת, לא משנה עזוב, זה מוזר מדי...
טוב אני אגיד לך כל לילה חלמתי שאני יושבת על ספת פסיכולוגים
ממש כמו זאת שפה ,מעור שחור. ופרויד...פרויד מנתח לי את המוח,
מילולית זאת אומרת. ואז הוא מנדנד לשלילה את הראש שלו ואונס לי
הלב". צחקתי , השמוק מולי עדיין ישב עם פרצוף קפוא שכבר נהייה
לי קר רק מלראות אותו.
"רואה זה דיי מגוחך אמרתי לך"
מר רפאלי, הפסיכולוג החדש שלי, הסתכל עלי באותו המבט המוזר
שפרויד הסתכל עלי בחלום. מה גם הוא הולך לאנוס לי את הלב?!.
לא, אולי זה אפתיה? הוא ריחם עלי? כוס אמוק!!!
הוא מרחם
עלי?!
"נו אז מה אתה אומר אני מטורפת, מסוכסכת עם עצמי, סתם
אלכוהוליסטית? מה המסקנה ?" חייכתי במרירות.
"לא, רק אטומה" ענה ביובש. נורא התחשק לי להגיד לו לך תזדיין
אבל לשם שינוי התאפקתי.
"אבל יביב בסדר נכון ?!" רעד לי הקול ולא יכולתי להפסיק את
התנודות של הרגל שלי .
לגמנו מהקפה שהכין לי קודם הוצאתי סיגריה , הוא גם ביקש אחד
"אני בטח כלל לא עושה את זה עם מטופלים"
"אני מיוחדת" חייכתי
"זה נכון.." יש! הוא סוף סוף חייך. חיוך יפה דווקא ,הוא צריך
לחייך יותר
"יש הרבה על מה לעבוד אבל בעזרת הרבה סבלנות ופגישות שבועיות
על בסיס קבוע, יש סיכוי לפרוץ את חומת האדישות שלך"
"סבבה" שמחתי.
"אז מה כמה חודשים והאושר יבוא לדפוק לי בדלת?" התמקמתי שוב על
הספה בנוחות. הוא הסתכל עלי ברצינות וענה
"המקרה הטוב עוד שנתיים - שלוש" שמטתי את החיוך.
"שרון , את אוהבת את אימא שלך?"
"אתה לא רציני למה צריכים להכניס אותה לפה, ת'שמע אין לי
טראומות ילדות נושא האימא מיותר לגמרי"
"תספרי לי בבקשה על אימא שלך והיחסים שלך עם האב..."
