זה לא כאילו אף-פעם לא ראיתי את הדם שלי לפני אותו יום... האמת
שראיתי אותו די הרבה. הוא בא בכל הצורות והגוונים. לדוגמא אם
אני נושכת את הלשון יוצא מן דם בהיר, כשמפוצצים חצ'קון לדוגמא,
יוצא יחד עם הדם מין נוזל צהוב, כשהוורידים שלי נחתכים יוצא דם
אדום וסמיך... אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הדם שלי
בהשוואה לדם של אנשים אחרים. תקעו לי מחט לווריד, חייכו אלי,
ושאבו ממני דם. אחר-כך, מתוך איזה דחף, כנראה, לזרות לי מלח על
הפצעים, או סתם כדי לעצבן אותי, לא יודעת, הבחור הראה לי את
הדם שלי בשקית. אני חייבת להודות שהייתי די מאוכזבת. לא
שציפיתי שיצא לי מהווריד איזה סגול זוהר או כתום מנצנץ, כמו
שכבר אמרתי, את הארגמן, שיוצא לי מהוורידים, אני מכירה היטב,
אבל קצת ייחודיות לא תזיק. הבחור המחייך זרק בזלזול את שקית
הדם שלי לקופסת קרטון. שלא תבין אותי לא נכון, אהבתי את הצבע
שיצא לי מהווריד, אדום עמוק כזה... אדום סמיך שאפשר לשחות בו
לנצח... אבל מה בסך הכול ביקשתי? שיהיה קצת בהיר יותר, אולי,
קצת מיוחד יותר, שאני אוכל להסתכל עליו ולומר שזה שלי. בעודי
עומדת מעל קופסת  הקרטון, מסוחררת, רעבה, עייפה, עיני מתנפחות
ופי מתייבש, ידעתי שכל מה אני צריכה לעשות זה להרגיש את הדם
שלי כדי לדעת אם הוא שלי... שלפתי את הסכין מהכיס והתחלתי לרטש
שקיות ניילון מלאות בדם. נגעתי בכל דם שיצא מהשקית. נשבעת
שיכולתי לזהות למי זה שייך. אחד היה של רועי, לפי הטעם זיהיתי,
אחד היה של רינה, מהיום הזה שעשינו סיאנס, זיהיתי אותו. אבל לא
מצאתי את שלי. הסחרחורת רק התגברה, האנשים המחייכים האלה,
התחילו להקיף אותי, לצעוק עלי... דם זר כיסה את גופי, התייבש,
הפך דביק ומגרד. צעקתי עליהם שיתרחקו ממני, אמרתי להם שיחזירו
את הדם שלי כי כואב לי! כי הוא שלי! כי לא הייתה להם שום זכות
להוציא אותו ממני! אחד מהם התנפל עלי, אני חושבת שדקרתי אותו
בטעות כי פתאום הרגשתי דם חם. זה היה הדם שלי. פשוט הרגשתי את
זה בעוד הנוזל הסמיך והמוכר ניגר על זרועי. המשכתי לדקור אותו,
רציתי להוציא ממנו עוד דם, מהגנב הנפשע הזה. צעקתי עליו שיחזיר
לי את הדם, הוא לא הגיב בכלל...