דני חלם שהוא עומד באמצע הגן, בלי בגדים. הוא חלם איך כל
הילדים צוחקים עליו. כולם מסביבו, מצביעים עליו וצוחקים.
מהבושה הוא התחיל לבכות. בהתחלה רק דמעות קטנות, חלשות, וכשהם
לא הפסיקו לצחוק הבכי הפך להיות ממשי יותר, עם הרבה דמעות,
והרבה קולות. וכולם צחקו. "חה חה חה חה, תראו! דני עירום!" "חה
חה חה חה! איזה מסכן, הוא בלי בגדים!". אפילו הגננת שלו, תלמה,
שבדרך כלל היתה נחמדה צחקה עליו. פתאום גם ההורים שלו הופיעו
שם, אבא ואמא, וגם הם צחקו. וסבתא וסבא. פתאום גם הכלב שלו,
מוקי הופיע. וגם הוא צחק. "חה חה חה, תראו! דני עירום!" "חה חה
חה חה! איזה מסכן, הוא בלי בגדים!"
כמו מכל סיוט, גם מזה דני התעורר לבסוף. המצח שלו היה רטוב
מזיעה, והעיניים רטובות מדמעות. הוא נשם בכבדות, וכשהבין שזה
היה רק חלום ושעכשיו הכל בסדר, הוא עשה את מה שתמיד עושים
במקרים כאלה.
"אאאאאאאאאממממממאאאאאאא!!!!"

אמא של דני הגיעה מיד. היא כבר היתה בכותונת הלילה שלה, ישבה
בסלון וראתה טלוויזיה כשהצעקה של בנה הפריעה לה. "שוב חולם."
אמרה לעצמה כשהלכה לחדרו. כשהיא ראתה את הבן שלה, יושב במיטה
שלו, רועד מפחד, היא מייד חיבקה אותו, קרוב אליה. "שששש... אל
תדאג, דני. הכל יהיה בסדר, זה היה רק חלום."
ככה, כשאמא שלו חיבקה אותו, דני הרגיש יותר טוב, יותר בטוח.
איכשהו החיבוק הרחיק את הסיוט ממנו. לאמא שלו היה ריח טוב כזה,
של פירות. הריח שתמיד היה לה כשהיא באה אליו באמצע הלילה כשהוא
התעורר, או לפני השינה לתת נשיקת לילה-טוב. הריח של הסבון שלה.
פעם גם לאבא היה את אותו ריח, אבל עכשיו יש לו ריח אחר. דני
תמיד חשב שהוא בטח החליף סבון, מה שנראה לו הגיוני. הרי אמא
פעם הסבירה לו, שבשבילו יש 'סבון מיוחד לילדים קטנים'. למה שלא
יהיה סבון מיוחד לאבאים? למה הוא צריך להשתמש באותו סבון כמו
של אמא?

"למה אני חולם חלומות רעים?" דני שאל את אמא כשנרגע. האמא
נאנחה. "אני לא יודעת דנו'ש, אני לא יודעת". שניהם שתקו לרגע,
ואז האמא הוסיפה: "אבל אתה צריך לדעת, דנו'ש, שלא משנה מה,
החלומות שלך הם רק חלומות. הם לא האמת, וברגע שאתה מתעורר,
אז... פוף! החלום נעלם". כשהיא אמרה 'פוף' היא עשתה תנועה כזאת
עם הידיים, ודני צחק. כשהיא ראתה את הצחוק, היא קמה. "טוב,
דנדוש. כבר מאוחר, אמא גם רוצה לישון". "אמא! עוד לא!" דני קרא
לה, והיא התיישבה בחזרה. "מה?" היא אמרה וליטפה לו את הראש.
"תספרי לי, על מה החלומות הרעים שלך?"

אמא של דני נאנחה שוב. "החלומות הרעים שלי? דנדוש, אתה חייב
להבין שהחלומות שלי שונים מאלה שלך. אני חולמת חלומות של
מבוגרים, שאתה לא תבין". דני לא אהב כשאמרו לו מה הוא יבין ומה
לא, והסתכל על אמא שלו במבט עיקש. כשהיא ראתה שהוא לא מתכוון
לוותר לה על השאלה, היא פלטה עוד אנחה. "טוב נו. הסיוט הכי
גדול שלי זה להשאר לבד. אני חולמת שאני עומדת באמצע המדבר,
לבד. אני צועקת למישהו, שיבוא כבר, שאני כבר לא אהיה לבד, אבל
אף אחד לא בא. אני קוראת לסבתא וסבא, אני קוראת לאבא, אפילו לך
אני קוראת, אבל אתם לא מגיעים, ואני נשארת לבד."
דני באמת חשב שזה מוזר. הוא לא הבין מה יכול להיות כל כך מפחיד
בלהיות לבד. להיות עירום באמצע הגן נראה לו הרבה יותר נוראי.
אבל כשהוא ראה דמעה מבצבצת בעינה של אימו, הוא הבין שכנראה
החלום באמת מטריד אותה, כנראה שזה משהו רציני. "אבל את לא
צריכה לדאוג, אמא. נכון? כי הרי החלום הוא לא באמת, וכשאת
מתעוררת, אז פוף!" הוא אמר ועשה גם הוא תנועה עם הידיים. אמא
שלו חייכה, ופרעה לו את השיער. "כן, כן. אתה צודק. עכשיו
יאללה, מאוחר. לך לישון." "טוב. לילה טוב, אמא!" "לילה טוב,
דני שלי." היא קמה מהמיטה, וסגרה את האור בחדר. שנייה לפני
שהיא יצאה היא שמעה את הקול שלו, קורא לה שוב. "אמא?" "כן,
דנדוש?" "את יכולה לקרוא לאבא? אני רוצה להגיד גם לו לילה טוב.
האנחה באה מייד, כבדה יותר מאלה שקדמו לה. "אבא? אה, אבא עוד
לא בבית, הוא התקשר ואמר שיש לו עומס בעבודה, והוא צריך
לאחר".

9.4.2001