אני שוכבת לי על הדשא
מנסה להתעלם מכולם,
לדמיין שאני לבד בעולם
על אי של דשא, שמרחף לו במרחבים.

מתבוננת בעננים,
ומנסה לשכוח, אבל לא מצליחה.
אני מתחילה לשים לב שלעננים יש צורות
מעיין פרצופים מעוותים.

פרצופים של אנשים שאני מנסה להתעלם מהם כרגע
אנשים שאני מנסה לשכוח מהם
אנשים שאני רוצה לראות אותם (אבל לא יכולה)
ומנסה לא לשכוח אותם.
אנשים שאני מתגעגעת אלייהם,
כמוך.

אני רואה את העננים, זזים להם עם הרוח
הופכים מעננים לבנים לשחורים,
שחורים כמו החושך התמידי שיש לי בעיניים
עד שאני רואה ענן אחד לבן, קטן ומתוק, שמזכיר לי
אותך, שהופך את כל מה שמסביבי לצבעוני ומשמח,

שלרגע קט,
מכניס לי אור לעיניים.

אני מרגישה עליי טיפות,
טיפות של מים, מים מלוחים.
דמעות שהופכות לגשם,
גשם סוחף.

גשם שהופך את הדשא לבוץ.
בוץ שחור, שלא מדאיג אותי.
כ"כ לא מדאיג אותי, עד כדי כך שאני מתחילה
להתגלגל בבוץ, כמו כלב נטוש.

אני נותנת לבוץ לכסות את כולי.
ומקווה שיכסה ויחביא את כל הצרות שלי.

כשהגשם הפסיק, ובמקומו הגיעה רוח חמה ומלטפת
שייבשה את הבוץ.
אני מרגישה כמו עוגייה מגעילה, וחסרת טעם
עוגייה מכוסת שוקולד שחור, כפיצוי.

עוגייה נטושה, שנשארת אחרונה על המדפים.
העוגייה שבסוף נלקחת על - ידיי.
עוגיית שוקולד שמנחמת אותי,
בעודני אוכלת אותה, באיטיות וברוגע, אני מבטיחה לעצמי
שזאת תהיה העוגייה האחרונה שאני אוכל.
הניחום האחרון.

שאני אתחיל לשנות את החיים שלי,
לחיות אותם כמו שאני באמת רוצה.

הרי אם לא חיים את החיים כמו שרוצים, ונהנים מהם,
מה הטעם בהם?