בלילות האחרונים אני נרדף בחלומותיי על ידי חצילים. בתחילה
התעלמתי מן הדבר, וייחסתי אותו לטראומה הנובעת מאותו מקרה בו
ניסו 11 נינג'ות שנשכרו בידי גילדת אמני הטרפז לרצוח אותי
באמצעות הטבעתי בתוך סלט חצילים רותח. אולם מאמר שקראתי בירחון
בלגי לפדופילים הבהיר לי כי אין זאת אלא שההיפותלמוס שלי מנסה,
בדרכו העקלקלה וההיפותלמוסית, לתקשר איתי.
נטלתי דף, עט ומקלות משומשים לניקוי אזניים, נתליתי על המנורה
בחדרי, ושקעתי בהרהורים תוך שאני מתנדנד במרץ, שולף שעווה
מאוזני האחת ומבריג אותה עמוק אל תוך השניה.
מה אני יודע על חצילים? לא הרבה.
הם נראים כמו חציל. הם כבדים. סגול מחמיא להם. יש להם כנפיים,
נוצות וזנב. עונת הייחום שלהם נמשכת מאתיים ושבעה עשר יום.
לאסטרונום השוודי טיכו בראהה, שלא היה בן זמנו של החליף הערבי
הארון אל ראשיד, היתה חיבה מיוחדת לבירה מהולה בגרעיני חציל,
חיבה שהביאה עליו את מותו כששלפוחיתו התפקעה במהלך סעודה
חגיגית.
כאמור, לא הרבה.  שמא החציל הוא מטאפורה לקיום, קליפתו העבה
מסמלת את כמיהתו של כל אדם להגנה מפני היקום האכזר, תוכו המריר
מסמל את תוכם העלוב של חיינו, שללא אמצעים גשמיים כגון טיגון
בשמן אינם שווים מאום וגם כך הם גועליים וחסרי טעם?
למחרת נעלמו השאלות, כששלושה חצילים חמושים בקלשונים פרצו ביעף
מבעד לחלון והחלו (ככל הנראה בכוונת זדון) בנסיונות נחושים
לקצץ אותי ולהסיר מעלי איברים מיותרים. מניה וביה שלפתי מכיסי
בננה שאני נושא עימי תמיד לשעת הצורך, והחלתי לנופף בה בחירוף
נפש תוך שאני מפלס את דרכי אל עבר המטבח. שם סעדתי את ליבי
ברפרפת קלה שהכנתי מבעוד מועד, קינחתי בלפתן, ואו אז נמלטתי על
נפשי בריצת אמוק בעוד שלושת החצילים הרצחניים דולקים אחריי
בזעקות: "פורץ הבננות, עוד יבוא יומך!"
על אף הסתייגותי מאמירה דטרמיניסטית זו, שמציגה את בואו של
יומי- ביטוי  שדלילותו הרוחנית מבהירה מדוע מעולם לא עלה בידי
העם החצילי לתפוס עמדות כוח בחברה הישראלית- כעובדה מדעית שאין
עליה ויכוח, הרי ששומה עלי להודות כי אכן, אני הוא פורץ
הבננות.

הארץ היתה כמרקחה. מכל בית עלו הקולות: "איפה כל הבננות? אתמול
קניתי עשרים בננות!". ארגון הגג של מגדלי הפירות והירקות שכר
מיליציות חמושות, אך הכאוס בדוכני השוק לא פסק. בעלי מטעים
הזילו דמעות במהדורת החדשות המרכזית, מחירי הבננות האמירו.
החבל הולך ומתהדק סביב צווארי- כך טענו גורמים בכירים ב"כוח
הצהוב", יחידת העילית המשטרתית שהוקמה על מנת להביאני קבל עם,
שופט ומושבעים אל מאחורי סורג ובריח. אולם, חרף כל המאמצים,
המשכתי לחמוק וידי עמוסות אשכול ועוד אשכול. יוצרו של המחזה
השערורייתי "פורץ הבננות", בו גילם אותי שחקן וקליפת בננה על
מבושיו כשילוב בין מרטין לותר קינג והזונה הגדולה מבבל, נבלע
על ידי נחש בריח בתאונה מסתורית. מומחים לקרימינולוגיה
ופסיכולוגיה השוואתית התקשו לנמק את האובססיה המדומה שלי
לבננות, ופרופילים פסיכולוגיים שבנו, על אף העניין
האינטלקטואלי והעזר הרב שהיו לי בשעות קשות בחדר השירותים,
הרחיקו מן המטרה כרחוק דוגמנית בת 14 מהבנה כוללת ומקיפה של
התפתחות תורת האלקטרו-דינמיקה הקוואנטית כבבואה של השינויים
בתפיסות פילוסופיות שולטות במאה ה20.
בחלוף הזמן עשיתי שימוש בטכניקות מחוכמות ונועזות יותר ויותר.
אף בננה, אם במקרר או בארון, לאור יום או במחתרת- לא יכולה
היתה לחוש בטוחה. כשנסיון ההפיכה הצבאית של שר החקלאות נכשל
והוא נתלה מבהונותיו בכיכר העיר, ידעתי- התנאים למכה הגדולה,
כתריסר צמדי בננות שהושמו למשמורת במכונת הכביסה- בשלים.

מאחר ואין לי חברים, מצאתי לי נוהג לברוח בריצת אמוק מפני
מבקשי רעתי תוך שאני מנופף בהחלטיות בבננה, מנהג אשר אמנם מונע
מזבובים להטרידני בעת שאני נס על חיי, אך גם מביא את סביבתי
הקרובה לראות בי דמות שנויה במחלוקת. למעשה, לעיתים אני תוהה
האם אין נטיה זו, בנוסף למנהגי לרוקן את מלאי הבננות בכל אשר
אפנה, היא המונעת ממני לרכוש את אמונם של הבריות, מה שמביא
אותי למציאת תחביבים משונים הקשורים ברובם לנפנוף פירות. מעין
מעגל קסם.
כך או כך, שלושה חצילים אימתניים מנהלים אחרי מרדף לחיים
ולמוות כשלפתע נשמעת תרועת קרן יער.
אבוי, חיל הפרשים מגיע.
בזמנים רגועים יותר הייתי ודאי מזכיר את המבנה העקמומי של קרן
היער, אשר הינו בעל דמיון לפרי טרופי מסוים, אולם אין זה מן
הנימוס לעסוק בכך כשאתה נתון בעיצומה של ריצת אמוק ובמסלול
התנגשות ישיר עם חיל הפרשים הניצב מולך. הנה זה בא...

בום.

דודי, בעל מפעל שפשט את רגלו מעט לפני כן, העניק לי למתנת בר
המצווה אלף וחמש מאות קילוגרמים של גלילי ניילון לשימוש
תעשייתי.
את גיל ההתבגרות ביליתי מלבד בטיפוס אקרובטי על עצי בננה,
בנסיונות שלא עלו יפה לפתח לדרגת אמנות את יכולתי לבצע מלאכת
אוריגמי בפיסות ניילון.
שניות מספר שבתי אל אותה תקופה, ושיוויתי אותי בדמיוני מוכר
לילידי ניו פפואה-גיניאי רבבות קרפדי פלסטיק מקופלים ואף יוצא
ברווח גדול.

"כולי צער ומלמלה...", התנצלתי בפני חיל הפרשים, שלא ירד לעומק
כוונותי ובטש בזעם את הקרקע בפרסותיו.
"כולי סרעפת ושרעפים...", הגדלתי והוספתי, מעשה שעלול היה
להסתיים ברע, אלמלא- למזלי, הגיחו מאחור באותו הרגע שלושת
חצילי המוות ושבו אל מנהגם שכבר הבחנתי בו בעבר, לנסות ולגרום
לי לבצע מהפכה בקנה מידה גופני ולהתפלג למספר חלקים.
אני, כשלעצמי, התנגדתי הן אידיאולוגית והן בפועל לתכניתם כפי
שהשתמעה מתוך נפנופי הקלשון רבי החן אך חסרי האחריות שלהם, כך
שברי כי מדובר בהדגמה מעולה של המושג "ניגוד אינטרסים".
"אהוי חיל הפרשים, מדובר בפורץ הבננות ואחת דינו למות, חצל
אותו במטותא!"
כך, תוך התעלמות חיננית מנסיונות הפיוס שלי, הצטרף חיל הפרשים
אל המרדף, מה שאילץ אותי להוסיף אל רפרטואר האמוק שלי ריקוד עם
רוסי מלהיב חושים. בל נטעה, בכל עת בה אני מוצא עצמי ניצוד
בידי חבורה אימתנית שכזו, חיי מוטלים על הכף כזבוב החולף על
פני צפרדע זריזת לשון, אם להתפייט, אני חש אי נוחות רבה. שמא
לא צחצחתי שיניים?

עודני משליך קליפות בננה אל מאחורי גבי ומזגזג מיני זיגזגין,
והנה עולה לפני האוקיינוס. על אותו אוקיינוס ממש שורר
אודיסאוס, טרם טובעה ספינתו במיצרי גיברלטר:
"הב לי כסף רב ונשים, אוקיינוס
הב בבטני מיחושים, אוקיינוס
הב לי כלבלב, נצחון בשדה קרב,
אך מדוע לי שם כה טיפשי, אוקיינוס?"
מבין החיות הימיות, זכה כריש הפטיש לשם הנאה ביותר. לעומתו,
ללוויתן הזרע ניתן שם צורמני הראוי לקלחת רותחין. כל השאר- בין
הפטיש לסדן, בין הכריש ללויתן. בעוד רודפיי נושפים בעורפי,
מלקקים בחושניות את אוזני ונושכים קלות בצווארי, הבינותי כי אף
אני, כאותם דיונונים ותמנונים, כבננה תחת מדרס רגלו של שחקן
סרט אילם, ובמעבר למעלה גבוהה יותר של מטאפורה- כפורץ בננות
שראשו עומד להימלק- לכוד. באין זו העת לבררנות, אחזה בי תזזית
אחיזה איתנה והמשכתי את ריצתי, כעת לא על אדמה מוצקה כאמונתם
של התעשיינים בבריטניה המתפתחת של המאה ה19 בחוסר השפעתו של
עשן על מזג האויר, כי אם על המים.
תודות לחוסר בקיאותי בנבכי המדע ושנים של הילוך מעודן מתוך חשש
לפגום בשלמותן של הבננות המרצפות את תחתית ביתי, עלה ברגליי
הדבר, אם כי לא מבלי להרטב מעט.
משהבחנתי כי הנני נמלט חף מפגע, נתתי דרור למתעמל הקרקע שבי
והחילותי בצירופי סלטות, ברגים וקפיצות צוקהרה אקרובטיות,
שעבור כמותן אף בני משפחת צוקהרה עצמם היו מזכים אותי בתשואות
מלוא הכף ומאכילים אותי סושי כיד המלך.
דא עקה, לא בקלות תרפה ידו של חציל מאומן. לאחר משא ומתן מהיר
הוסר מעליו ראשו של שור בר שרעה בסמוך, ומעיו הוצאו ונכרכו
בהידוק כנגד שני עצים תמימים. חיל הפרשים נטל בידו החסונה,
שהעניקה עונג לסוסים רבים כל כך, את אחד החצילים, מתח את המעי
הגס שמילא זה לא מכבר תפקיד חשוב ומספק בחילוף החומרים הסדיר
של ברוא טבע שואף שלום, ושיגר באמצעותו אל עבר פורץ הבננות
צרור חצילים בן שלושה פריטים.
יתכן וחדי התפיסה מבינכם הסיקו מתוך הלוקיגה הפורמלית ומתוך
השורה שבפסקה הראשונה: "אני הוא פורץ הבננות", כי אני הוא פורץ
הבננות.

רבות נכתב, נאמר, הושר והוצג במסגרת מחזות קונספטואלים
קונטרה-מודרניים אודות חיל הפרשים. רבות נלחש אודות מסלול
האימונים המפרך, אודות ציד התנינים התלת יומי, אודות החצץ
המועשר בויטמינים. רבות נרמז אודות היכולת הפנומנלית להעניק
לקריצה אחת שבע-עשרה משמעויות ותתי משמעויות שונות, אודות
יריקת חרצני גויאבה למרחק מילין רבים, רבות צונזר אודות ביצועי
חרש, אודות גזימת שפמם של עריצים, אודות סתימה במלט של
חריצים.
אולם, מעטות נודע אודות תחרות הקליעה בחציל מיסוד חיל הפרשים.
מנהג פיקנטי, רומנטי ודרמטי שמשפר לאין שיעור את דיוק הפגיעה
הבליסטית במטרה, ככל שמדובר בשיגור חציל למרחקים ארוכים.
בין הסיבות המרכזיות לכך שתחרות זו זוכה להבלטה כה מעטה היא
העובדה שתחרות זו כלל אינה קיימת.

ספלאש. חציל ראשון מתנפץ דרום מזרחית לי, נחשול סגלגל שוצף
וגורם לי לאבד את שיווי המשקל, מזכיר לי מקרה דומה על כנף דאון
מנמיך טוס, בו היו מעורבים עיני השמאלית וציפור שנתקפה שלשול
קשה סמוך למקום האירוע.
ספלאש. חציל שני נוחת מאחורי, מתיז אותי אל האויר. אני צולל
שוב אל המים ("ממים באת ואל מים תשוב", ברכת הבירה) ומספיק
להבחין תוך נפילתי  בחציל השלישי, שמסלולו מתנגש עם שלי. הנה
זה בא...

בום.

בדקות האחרונות אני נלעס בחלומותיי על ידי דגיגי רקק. בתחילה
התעלמתי מן הדבר, וייחסתי אותו לטראומה הנובעת מאותו מקרה בו
ניסתה שישיית תאומים סיאמיים לרצוח אותי באמצעות השלכתי
לאקואריום מלא דגי פיראנה הדוחים תפיסות הומניסטיות ודבקים
בגישה מקיאבליסטית של "דג פיראנה לאדם- זאב".
הופ, שחיה צורנית בינות לשרידי חציל, הופ, יבשה באופק, הופ,
שחיית כלב ("בבחירה בין סטייל להישגים- וותר על שניהם", דודי
בעל המפעל טרם פשט את הרגל).
שלושה מטר רבועים של חול, קו נמלים ועץ דקל. דקל!? איפה
הבננות!?
בהיעדר כל סיכוי להופעת כלי שיט בשנים הקרובות, פניתי לרבוץ על
צמרת העץ. כל אחר הצהריים לא החלפנו מילה, אולם לקראת הערב
התפייסנו.
בעודי תוחב את לשוני לעומק קן הטרמיטים (בעיות בזהות המינית)
(לא שלי- של הנמלים) הרהרתי אודות הכינוי "מכרסם אגוזי
הקוקוס". מצלצל. או לכל הפחות עושה צליל "בונננג" כשמתפצח.
הונולולו כולה עוד תרעד.
ובינתיים?
אין כמו מנוחה בת עשור לאחר בוקר קשה, זה המוטו שלי.