כשהאהבה פשטה בגוף אז כבר לא היה הרבה מה לעשות אלא לחוות שוב
את הלמעלה עם הלמטה, העיניים כבר לא רואות את התוכן שבימים,
שבלילות., החושים נרדמו והקיום כבר לא רלוונטי. רק צבע אחד,
טעם אחד, יופי מכוער אחד שתקוע לו בחומו להפליא עד כדי בחילה
בין גבול הצלעות. ככה זה כשמתאהבים בבועה, בלא קיים ובלי
חוכמות זה פשוט סוחף את כולי אל הלא נמצא. למה זה קורה?-
מחלה.
האהבה הראשונה בחיי לא התקיימה אלא בריק עצום מתחת לסרעפת וכמו
כן האהבה השנייה והשלישית ונראה שלא היה זה אלא אני החסר הנצחי
המתהלך בשבילים מדומים בעוד שאני חשבתי לתומי שהיו אלו רחובות
ת"א.

ישבתי לבדי בביתי המכיל את חום היום העומד והלחות המשגעת אחרי
הפגישה המאולצת עם האהבה בעוד יד אחת, כמעט שלא במודע, מחטטת
בפניי הלוך ושוב, פנים וחוץ, עמוק ומרפרף. היד האחרת הייתה
רוצה לכתוב משהו על הפנים של חיי כפי שהתבטאו הערב בפגישה
ולהתנצל ולשחזר ולשנות את התרשמותי הפגועה ובעקבות זאת את
האווירה, התחושה, בתקווה שמשם ייווצר  זיכרון עתידי לא כל כך
נכשל ובעוד מחשבה זו חולפת בי, הספקתי כבר לעשות משהו בנידון
והפסקתי לחטט בפניי. אך מעבר לכך תמיד מעציב אותי ההיקלעות
לאותם דפוסים המתדפקים על ליבי בסערה. איך ידעתי שזה דפוס?
פשוט מאוד, בראש וראשונה זה הזיהוי שכבר הייתי בחוויה הזאת,
(חוויה שלילית מן הסתם). חוסר השליטה במצב הוא הדבר הבא כלומר,
הדבר קורה מעצמו, חוזר לאותו מקום ללא יכולת ניתוב. מתבטא
בתחושות והרגשות שזה מעורר, בדרך כלל זה בא מראיה סובייקטיבית
לגמרי הנובעת ממקבץ פחדים שהתקבצו להם יחד לצורך ה- 'אירוע'
והתוצאה היא כאב דינאמי בגוף משותק שחלקיו הפכו למקשה אחת. זאת
אומרת, שהנשמה הוקפאה ועכשיו הגוף עושה מה שבא לו ומשום מה,
הוא עושה הכל הפוך. כמו ילד קטן שעושה נזק מכוון וזה מצחיק
אותו נורא לפגוע באחרים רק שכאן הנפגע העיקרי הוא הוא
עצמו.חוויה מטומטמת לגמרי מפני שזהו נזק עצמי במודע. אני צופה
בזה, ערה לזה אפילו תוך כדי ועדיין אין לי שליטה על זה. כשזה
עובר, יש צד שרוצה להאמין שהדפוס מת מוות בריא, לכן כל פעם
שהוא חוזר האכזבה והייאוש גדולים יותר.

חובת המסגרות הסתיימה. גן, בית ספר, תיכון, צבא- צעירים נושמים
לרווחה מפני שעכשיו הם חופשיים לבחור את המסגרת הבאה. כל חייהם
חיכו לרגע "המשחרר" הזה ולו רק בשביל לעשות את אותו הדבר
"מרצונם". ממש כמו להמשיך לקום בשבע בבוקר ולא כי חייבים ללכת
לבית ספר או לצבא אלא שזאת "בחירה", בחירה מתוך הרגל. אבל אצלי
הדברים נראו קצת אחרת. האמת שדי נהניתי לאורך כל התקופות הללו.
להשתפשף על הדפנות, לבדוק את הגבולות של עצמי ביחס למסגרת
ולהתענג על המתח, להקשות על המורים את החיים ובעיקר על אלה
שאהבתי,  להטמיע את עצמי טוב טוב מכיוון שכבר אז היה לי חסר
וכבר אז דרכי הייתה בהפוך על הפוך וכשזה הסתיים, גם החופש שלי
הסתיים.

וברחובות בנגקוק של אחרי המסגרות גמעתי קילומטרים בהנאה על כל
חושי. את הגשם העבה של אחר הצהרים יחד עם החום המהביל וריח
זיעה מתוקה או אולי של רוטב סויה. הרבה מתחת לשמיים סמיכות
אפרפרה שמעבירה בי תחושה שכולנו נמצאים בבית עם תקרה נמוכה.
המגע, גם הוא דומה כי הכול בכל לח ורטוב ודביק.
הצבעים העזים בתווי הפנים של העיר ורחובותיה, בשווקים,
במאכלים, במלבושים באנשים ומחוותיהם, ההליכה הנערית ועיניהם
הצרות, שפתיהם המצוירות, השיער העבה, השחור, הברור, העוקב קצת
באיחור אחר ראשם המתנועע ומסתדר שוב מחדש כמו מקלות ממשי. כל
אלה התלכדו בתוכי ונתתי לזה בית.
הדבר המופלא הוא שגם החוויה הראשונית וגם אלו שבהמשך ולמשך כל
השנים בהם שהיתי במזרח אסיה, הייתה אותה הוויה מדהימה של 'חופש
ביתי'. קראתי לה כך מכיוון שמלבד זאת שהרגשתי בית, התלוותה לה
גם תחושת החופש הנצחית כשבדרך כלל מה שבבית לא יכול להיות לי
לחופש ולהיפך, חופש יכול להיות רק לא בבית זאת אומרת שכבלי הם
בעצם כבלים שאימצתי לי במודע או לא, מתוך החברה בה גדלתי, מתוך
ביתי שלי, לכן אסיה המזרחית היוותה לי יעד לחופש ועשיתי לי את
החופש לבית (עד כמה שאפשר). בזמנו, זאת הייתה הקומבינציה
היחידה של חופש ובית שידעתי. ובכך היה באפשרותי להתנתק מהכבלים
כמעט לגמרי (אני מתכוונת לכבלים הראשונים לפחות. המשתקים כל
יצירה ועשייה). לא בכדי אמרתי 'כמעט לגמרי' מכיוון ששוטטות
נצחית לא מחויבת ברחובות זרים ועל כל החוויות העמוקות
והמעשירות, באיזשהו שלב הרגשתי שוב כבל נמתח ולזמן לא הבנתי את
הסתירה שהרי הייתי מאושרת עד הגג, אך עם חלוף הימים התבהר
העניין שאושר כנראה, אינו המטרה ואם כך אז מהי המטרה?- אני לא
בטוחה אבל נראה שמשהו בתוכי סוחף לגלות את עצמו, להפשיט את
השכבות ולראות מה לעזאזל אני מחפשת. דבר נוסף שהבנתי מאוחר
יותר בחיי הוא שיותר מדי חופש חיצוני שכזה, הופך בעצם לכלא
מסוג אחר. של חוסר ארגון, כיוון, יעוד, מהות, מטרה, משמעות
ובעיקר תחושת הבזבוז. זה מעייף, מרוקן מכוחות, מחליש פיזית,
מנטאלית, רגשית. ביציאה לטיול ללא כיוון, מטרה וסוף., החיים
מאכילים אותך בכפית ולא נשאר לך אלא להתענג על הקבלה הזאת
כשמהר מאוד אתה הופך למובל על גבי חייך לכן, עוד הבנתי שסדר
כללי כקו מנחה ביום יום הוא הכרחי על מנת לקחת מעט שליטה,
לפרוץ דרכו ולצאת לחופשי. מכל מקום, בזמנו הכבל  הזה היה בהחלט
גדול ממני.

(אמרתי קודם שכנראה האושר הוא אינו המטרה. התכוונתי לומר
שחיפוש אחר האושר, המיקוד באושר כמטרה אינו נכון מכיוון שדבר
זה הוביל להרבה בזבוז זמן ועיסוק בדברים שחשבתי שיעשו אותי
למאושרת. כמובן שהיו גם רגעים של שימחה ואולי אושר עילאי אך
בסופו של דבר ירדתי מהענן והמשכתי הלאה בחיפוש אחר האושר הבא.
ברור לי שנועדתי למשהו אחר, משהו שאולי בהשיגי אותו יבוא
האושר. אושר שיכול להיות מתון יותר אולי אך עם זאת גם יציב
יותר אך מה שחשוב בכל העסק הזה, נראה לי, שארגיש מסופקת ותחושת
הסיפוק היא אולי מה שתאפיין יותר מכל את האושר הזה. התחושה
שדי, לא צריך יותר להתרוצץ במרחב, נשברו הקוצים שבתחת ואפשר
עכשיו להתיישב ולשקוע מטה, להתחיל לחפש לעומק וחיפוש שכזה הוא
יצירה גרידא, תועלת ותו לא, תענוג, שלווה, חיוך רפה לא מתאמץ
אבל קבוע, הוויה לשמה).

רחובות בנגקוק בשלב מסוים היוו לי את התגלמות האהבה והשנאה
השזורים זה בזה בכאב שאין ממנו מנוס. הגבר שהיה לאהבת חיי למשך
כמעט עשור התנדף לגמרי מאחר שלא נשאר ממנו דבר אמיתי, מאחר
שלאורך כל אותם שנים התפוצצו בועותיו בזה אחר זה בקצב משתולל,
מאחר שהתעקשתי לא לראות, מאחר שרציתי יותר מדי ומאחר, כמובן,
שהחסר שלי יודע לחגוג על חשבונו מכל הלב. מתברר שהפחד להפסיד
יוצר מצב שבו הסבל הרבה יותר ממושך ובחובו הפסדים כה רבים
כשכמובן ההפסד המשתק מלכתחילה בא על ביטויו כמו שנאמר: "באשר
יגורתי בא לי"., אבל ברצינות, ממבט מעמיק יותר ברור שזה מה
שהיה צריך לקרות ועניין ההפסד הוא בעינו של המסתכל ('החולה')
כאשר הפחד הנו ביטוי ההתנגדות לאותה ראיה וזו, מקורה
בסובייקטיביות מוחלטת התקועה בתסבוכת שלא קשורה לעניין אלא רק
מוצאת ביטוי דרכה.

דאנג די נראה לראשונה באולם הסנוקר המקומי אליו מערביים מיעטו
להגיע. מלבד 30 הגברים שהסתובבו שם, היו בו כשישה שולחנות
גדולים המסודרים בשורה, לוחות דיקט ירוקים לכתיבה מהסוג של
פעם. מול כל שולחן, ספסל עץ קטן ותו לא. האור הלבן אפרפר שהאיר
את כל הנמצאים בברור, היווה פער גדול בין אור פרוזדור הכניסה
הכתום, העמום לבין האולם עצמו ואם אתה 'תיירת', הכניסה לאולם
מתלווה בתחושה חשופה במיוחד אל מול עשרות הגברים המלוכסנים,
קטנים, דקים ורזים מהמעמד הכלכלי הנמוך עם קעקועי גוף, חלקם עם
חולצה רעועה, חלקם ללא חולצה כלל, מכנסיים קצרות החושפות
רגליים עם מבנה מגוון של רחב וצר, קבוצות שיער לא סדורות, קצת
צלקות, וכפכפיי אצבע. קרוב לוודאי שהם מתאמנים באגרוף תאילנדי
או לפחות התאמנו מתי שהוא בעברם כמו כל תאילנדי שבא ממשפחה קשת
יום ושלא נדבר על כך שאם קרה ונכנס איש מערב לכאן אז היה זה על
מנת לקנות סמים ולהסתלק.
התלוויתי לאורן, אחד מארבעת הבחורים עמם טיילתי באותו זמן, על
מנת לקנות גנג'ה, משהו לעשן בשביל החברה. נהגנו לעשות סבב
בקנית הדבר הזה ולאחר התחמקויות רבות בטענה שאני בחורה, זה לא
יאה ובטח ובטח מסוכן, הסכמתי באופן חד פעמי להתלוות לאורן. אז
הלכנו לאולם הסנוקר. אורן הלך לקצה אחד של האולם ונצמד למישהו.
אני בינתיים התיישבתי על הספסל והתבוננתי סביב. משהו סוחף אותי
אליהם, אל המקומיים, הייתי רוצה להיכנס לעולמם אך אי אפשר
להתעלם מהתחושה המנוכרת, המטרים הספורים המפרידים בינינו הם ים
של זרות. הם מצידם, הגברים, רוצים היו לגעת בי אני בטוחה, אני
רואה, גופי מרגיש אותם וזה לא נעים, אני משלבת את זרועותיי
כמנסה להצטמצם ובו בזמן לכסות על כתפיי. התחושה היא של גועל
מהול בפחד כי המצב הקריא כותרת שאם רציתי או לא הועמדתי
למכירה. עשיתי לעצמי משחק בו אני מנסה להתעלם לגמרי מקרני
התודעה שלהם ונשארת בשלי. אני מחליטה להתרכז בצפייה בסנוקר
בשולחן שלפניי. באיזשהו שלב זה עבד ושקעתי לגמרי במשחק תרתי
משמע. מצא חן בעיניי המשחק הזה המשלב אצילות וגזעיות רכה. המבט
המכוון אל הכדור מלא בתוכן כל כך מלוכד ועם זאת גם שליו, בטוח.
גם השוטטות סביב השולחן, יש בה מן ההפגנתיות כמו טווס צנוע של
נראה ולא רואה. לא זכור לי בדיוק מהלך הדברים עד שפגשתי
בחיוכו. היה בו משהו אחר, הוא היה משלהם ובכל זאת גם משלנו.
הוא חייך אלי כשראה שהבחנתי בו ושוב אינני זוכרת אם קודם נעתקה
נשימתי ואז חייכתי חזרה או בו זמנית קרו הדברים אבל מה שבטוח
הוא שמעולם לא התרגשתי כל כך מחיוך. משהו מאוד נעים היה בהלך
רוחו, מאוד זורם, אחר ומוכר בשילוב של מרגיע. הוא לבש חולצה
לבנה מכופתרת לתוך מכנסי פנסים אפורים, חגורה כהה ונעלי עור
שרוכות שחורות. הוא נראה גדול יותר במימדי גופו למרות שגובהו
היה אולי רק מעט יותר מ- 1.70 מטר. מבנה גופו רחב ורזה אבל לא
יותר מדי, צבע עורו בהיר יחסית ועיניו פקוחות. קשה היה לי
לאמוד את גילו אבל בדיעבד הייתי אומרת משהו כמו 35. כל אלה
שיוו לו בעיניי מראה של בגרות חיננית, של איש עם דרך, של קיר
איתן, של כסא נוח- לוחץ בדיוק בנקודות ה-G שלי בכל הגוף ואני,
אני כבר נמכרתי ובשמחה רבה. הספירה החלה כבר לפני 8 דקות על
השעון ועתיד להמשך כעשור.
בפעם השנייה שראיתי אותו זה היה קצת מצחיק. כמובן שלא הפסקתי
לחשוב עליו. כל מה שרציתי זה לראות אותו שוב. בזיכרוני הוא היה
מדהים, יפיוף אמיתי. למחרת הצלחתי באיזשהו שלב לשכנע את אורן
ללכת איתי שוב לאולם הסנוקר. "נשחק משחק ונלך", הבטחתי. הגענו.
אני מסתכלת סביב ולא רואה אותו. אורן מאותת לי לכיוון אחד
הבחורים מולנו ואומר: "הנה הוא". אני מסתכלת ולא מזהה "אתה
בטוח?"
"זה של אתמול, שנדלקת עליו לא?, זה הוא". הבטתי בו, בוחנת,
מחפשת משהו שיזכיר את הרושם שנותר בי והנה הבחור הלא מזוהה
עדיין, מפנה אלי חיוך מלא, מתוק ומחזר. החיוך קירב את הזיהוי
אך עדיין לא היה לי ברור מה ינעל נעליים קורה פה ואיפה כל
היופי המוכר נעלם. עכשיו עולה בי מחשבה שאולי מכיוון שהוא
התלבש הפעם כאחד העם, הרבה מהרושם המעורר נעלם. הוא נראה לי
מאוד דומה לבני עמו העממיים (כמה שזה נשמע שטחי אהה), אולי
עשיתי אידיאליזציה- תופעה נפוצה לגמרי. לימים עלתה בי לא פעם
המחשבה שבכל זאת היה זה מישהו אחר  שהעיר את לבבי לראשונה, שלא
טעיתי כשלא זיהיתי, שאולי היה פה פספוס כי את מה שהאחד העיר
בי, פלטתי על השני. בכל זאת היה לו חיוך יפה, אני מודה. קצת
מאוכזבת אך נחושה לדבוק בפוטנציאל שהתבטא בי אמש, יצאתי החוצה
לראות אם יבוא אחרי. הוא אכן בא.
"Hi"  אומר ונעמד לצידי על המדרכה.
"Hi" אני מחזירה לו באותו המטבע.
"You from". האנגלית לא יוצאת לו טוב מהפה. זה מרחיק אבל אני
כבר החלטתי.
"Israel".
"hoo, Israel. Wat yor nem".
"Shachar, and yours"
"Dee, mister Dee. You want samok samok"
"hee..yes"
די עוצר טוק טוק ומסמן לי לעלות. לאחר נסיעה של כ-5 דקות, עצר
הנהג לצד הדרך ברחוב בנגקוקי טיפוסי מהסוג שאין בו דבר אלא
מבנים לאורך הרחוב ומכיוון שהיה זה שעת ערב, הרחוב היה דומם.
לא היה לי ברור מה אנחנו עושים שם אבל משום מה בטחתי בדי, ללא
כל סיבה חיצונית מוצדקת, משהו בתוכי הרגיש שליו ובטוח בחברתו
ולא היה על כך ערעור כי גם אם ניסיתי לערער, זה התפוגג מחוסר
גיבוי רגשי. די הוביל אל מעבר לרחוב ונכנס תחת בניין שנראה כמו
כניסה לחניון כשמצד אחד היו סדורים בשורה ארוכה דלתות
לחדרונים. מימין עמד משרד ודי שוחח כמה רגעים עם איש שבצידו
השני של הדלפק. ראיתי אותו משלם לו, מהנהן, מסתובב, צועד
לעברי, עובר לידי, בלי לעצור אומר לי "קאם", מסמן עם הראש
שאבוא איתו. נעלמנו לתוך אחד החדרים. למרות שהיה זה משהו כמו
"day use hotel" ואני לא חשבתי כלל על סקס שהרי אני לא מסוגלת,
שהרי אני ילדה של אהבה, חום, רגש, עומק, אינטימיות רומנטית...
למרות זאת, שמחתי להיכנס לחדר לו רק על מנת לחמוק מעיניהם של
הגברים מהם עברה בי ההרגשה כאילו צלח מזלו של חברם ומצא נקבה
מערבית שרוצה שיתנו לה. לעומתם, די לא הפגין בהתנהגותו כוונה
אחרת למה שהתחולל בראשם שלהם. ההיפך הוא הנכון. די התנהל כאילו
לא הייתי שותפה לתוכנית אלא רק חלק ממנה. לא המתכננת אלא
המשותפת, לא הקובעת אלא הנקבעת וכו'. מיד בהיכנסנו לחדר הוא
מיהר להתיישב אל השולחן. הוציא מגרביו שקית קטנה והחל מגלגל את
העשב לסיגריה. כאילו הכול נעשה בנשימה אחת הוא הצית אותה ותוך
כדי שהוא שואף ממנה, אני חושבת שבפעם הראשונה מאז עלינו על
הטוק טוק, הוא מרשה לעצמו להביט בי, 'הקורבן'. ובכל זאת, לא
יכולתי ממש להרגיש כקורבן למרות התנהלותו הסתומה (-במובן של
מטומטמת). מבחינתי, היה בו משהו עמוק יותר שהשתוקקתי לחשוף,
גבוה יותר ממבט הכלב המסתכל מהכלא ומלא יותר במקומות הנכונים.
אז הלכתי איתו לראות עד לאן מגיעה התוכנית המתוחכמת, הנדירה
הזאת.
די מגיש לי את הסיגריה. אני מחליטה לא לקחת סיכון מיותר ועושה
עצמי מעשנת לעומק. אני מחזירה אליו, הוא שואף מכל הלב. מגיש לי
מחדש, אני שוב עושה כאילו ומחזירה אליו. הוא שואף אותה עד
לסיומת וסוגר. עכשיו אני כבר ישובה על המיטה, סתם כי לחדר הזה
לא היה שום אינטרס להכיל הרבה מעבר למיטה, שידה וכסא יחיד
שמיסטר די תפס ראשון אבל עכשיו הוא קם והתיישב לידי, מביט בי,
אני מביטה בו, ללא אזהרה הוא קופץ אל פי ואנחנו מתנשקים.
התשוקה שבו מנותקת לגמרי ממני, כלל לא שייכת לי ולי אין יד בה,
היא לא מופיעה בתפריט ולכן החוויה חסרת טעם, לא לפה ולא לשם.
בכוח פיו הוא משכיב אותי לאחור והחל מחטט בגופי. עד כאן. אני
מנערת אותו ממני. חזרנו לנקודת ההתחלה. ישובים על המיטה, מביט
בי, אני מביטה בו, ללא אזהרה הוא קופץ אל פי ואנחנו מתנשקים.
בכוח פיו הוא משכיב אותי לאחור והחל מחטט בגופי. עד כאן. אני
מנערת אותו ממני. חזרנו לנקודת ההתחלה. בפעם השלישית התנהלו
הדברים באותו הסדר ממש. אני חשבתי שזה כבר נוגע לכבודי ובמקום
לחזור לנקודת ההתחלה, נעמדתי מרוחקת. די קם גם הוא, אסף את
דבריו והוביל את הדרך. השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות חשוכים
ושקטים, מפחידים. די הולך לפני בין סמטאות חשודות ואני, אני
התחלתי לחשוד שמא טעיתי כשבטחתי בו. אני שואלת Where,
whereוהוא מגביר את צעדיו, מצביע לפנים ובטון מתחנן עונה Here,
here. עברנו בין עוד כמה סמטאות אני לוחצת  Where, where והוא
מגביר את צעדיו, שולח ידו לפנים וכמעט שבוכה הוא עונה Here,
here. כמה דקות אחר כך באמת נפרס הרחוב הרחב והמוכר לפנינו. די
הגיש לי את ידו, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום באופן הכי רשמי,
מכובד, מנוכר שיכולתי לחשוב עליו אבל, דווקא בזה הוא שיקף את
העומק שבו, העומק שיכול להיות בו. דווקא עכשיו רציתי להיות
איתו, להתחיל מן ההתחלה בדיוק מהנקודה הזאת, הנקודה שבה מתחילת
הערב בפעם הראשונה אנחנו סוף סוף נפגשים.
למחרת ראיתי אותו עומד על המדרכה וצופה אל הרחוב. נדמה לי שהוא
קיווה להיתקל בי. אני בכל אופן עברתי שם במטרה לראות אותו.
למרות שזכרוני מתעתע בי לגבי הפגישה הזאת, מי פגש במי ומי החל
מדבר עם מי, מה שבטוח הוא שלא הייתי נרתעת ליזום את כל הצעדים,
דבר שהמכונן לו הוא התשוקה הבלתי מתפשרת שבי להיות נאהבת ע"י
זה שנבחר לי, שליבי בחר בשבילי ואת זאת הוא עושה לעיתים נדירות
מאוד מאוד. על כן אני שואלת איך אני יכולה שלא להישמע לו, זה
המספק לי מקור למזון כל כך נצרך, כל כך חיוני. שכל הווייתי
כמהה לו ורק לו, שהינו כל כך לא זמין לי ובשבילי. כשהוא מגיע,
אין לי אלא לעשות הכל בכדי שידבק בי - זה אומר לעשות כל מה
שהווייתי יודעת לעשות ומה שהווייתי יודעת לעשות זה לבוא מתוך
עצמה כלומר,- פועלת מתוך צורך, דחף. פרצוף לה של קשר מסיבי
מכוער ופתטי בעלת סיבים קוציים שמפעם לפעם דוקרים את עצמם סתם
כי אין ברירה, סתם כי הם סבוכים בעצמם, סתם כי כל אלה הם בעצם
אחד- קשר פתטי מכוער. לפרום את הקשר, זו לא אופציה פרקטית,
לפחות לא בשלב ההוא של חיי מכיוון שאז הקשר היה ברור מאליו או
לחילופין, לא היה ברור שיש קשר.
"Hi"
"Hi"
"Look, I like you. I want to be with you. No fuck o.k? no
fuck"
די  מביט בי צידית ורצינית ועונה "I fuck you".
"No, no fuck. I go with you. No fuck" אני מבהירה.
"I fuck you" חוזר הטמבל על המשפט ה'לא ברור הזה'.
אני מתעקשת ולבסוף הוא נכנע "o.k o.k no fuck". די מתיישב על
האופנוע, מתניע ורומז לי להתיישב אחריו. עוד לפני אני מוודאת
שהעניין ברור "No fuck " ואנחנו על הכביש.