פוקחת את עיניה בלאות, היא מתבוננת בגרגרי האבק הזעירים,
הזוהרים, המרחפים באלומות אור הבוקר האפור. מאז ילדותה אהבה
להביט באלומות אור השחר המסתנן בעד חרכי התריס, לוכד גרגרי אבק
קטנטנים המרחפים באויר. התינוק לידה בוכה. אולי רעב הוא, אולי
דבר מה אחר מציק לו. בגיל כזה קשה עדיין לדעת מה מציק להם,
לתינוקות. היא מנענעת את עריסתו בעדינות. אם לא ירגע עוד מעט,
תיקחהו בזרועותיה. מניחה לשאר גופה לנוח, היא מביטה סביבה בחדר
הקטן. החדר מתאים בדיוק בגדלו למיטה, ארונית, ארון ועריסה. דבר
לא מעבר לכך. גם אינם זקוקים לדבר מעבר לכך. התינוק נרגע
מנענועי העריסה ומשתתק. עדיין אין לו שם, לתינוק. מאזינה לקול
נשימתו של התינוק, לאה מכדי לקום, היא יודעת שעכשיו היא מאושרת
באמת. היום תיערך הברית. היום יקראו לו שם.

על אדן החלון הגבוה והרחב שליד מיטתה, המשמש לה כעין מדף,
מוכנים בגדי התינוק, לבנים כפי שהיא אוהבת. מאז ילדותה אהבה
בגדים לבנים. מבין הבגדים הרקומים מעשה ידיה ניכרים הבגדים
הלבנים כיפים במיוחד, וגם בין הכיסויים שהיא תופרת בולטים אלו
הלבנים. אולי לובן הבד הוא המבליט את צבעי החוטים, או שמא מפני
שאהוב עליה הצבע הלבן היא נותנת בו מעצמה יותר מאשר באחרים.
מתחת לבגדי התינוק הלבנים שוכבת חבילה עטופה בנייר חום, בולי
דואר עליה וחותמות. אברהם הביא אותה עבורה מן הדואר אתמול,
וטרם פתחוה. חבילה שמוענה לכתובתה הקודמת בבית הוריה, והם
שלחוה לכאן כרגיל, מדי חודש בחדשו. אינה צריכה לפתוח את החבילה
כדי לדעת מה היא מכילה. בחבילה, היא יודעת, חולצת טי קצרה
ועליה כיתובית. מאוחר יותר, כשתקום, תפתח את החבילה ותניח את
החולצה במקומה.

לידה אברהם נם  את שנתו. ברכה הקטנה ישנה בחדר הסמוך. היא
מלטפת במבטה את הקירות הגבוהים, המתקלפים, נזכרת בזמן בו הגיעה
לבית זה בהיותה כלה צעירה. דירה קטנה להם, חדר וחצי. חדר שינה
ומטבח, בו ישנה עתה ברכה. הוריו של אברהם קנו עבורם את הדירה
בכסף רב, על מנת שיוכלו לגור בקרבת הישיבה בה הוא לומד. היא
שהיתה רגילה לבתים גדולים ומרווחים לא הבינה מדוע עלתה הדירה
כסף כה רב, והתקשתה בתחילה לקבל בברכה את הצפיפות. הדירה צפופה
והרחובות צפופים, החנויות קטנות ועמוסות אנשים. רק בית הכנסת
שבישיבה גדול ומרווח, אך עזרת הנשים שבו צפופה אף היא. היום
היא יודעת שדירה טובה יש להם, קרובה לישיבה וקרובה לחנויות.
בתחילה לא הבינה זאת. אז רוצה היתה דירה גדולה יותר, ורצתה
לסייד, קשתה עליה הצפיפות והמגורים במרכז השכונה. היום היא אם
צעירה ויש לה טרדות אחרות, הקירות המתקלפים אינם מפריעים לה
עוד. להיפך, היא רואה בהם חלק מיופיו של הבנין העתיק. בחודשים
בהם שכבה בהריונה של ברכה היתה מביטה בטיח המתקלף וסופרת את
שכבותיו, מדמה לעצמה את התקופות השונות שעברו על הבית והאנשים
השונים שהתגוררו בו. גם הצפיפות חדלה להפריע לה ובחודשים
האחרונים להריונה אף ראתה בה ברכה. שמחה אז על כך שהכל קרוב
ואינה צריכה לכתת רגליה. הבנין עתיק, בן מאה ואולי יותר. הקומה
התחתונה בנויה מתחת לפני הקרקע ומחלונותיה רואים הדיירים את
רגלי העוברים ושבים וגלגלי המכוניות. בחודשים הראשונים דרו הם
עצמם בקומה התחתונה, והיא היתה משעשעת עצמה בניחוש אופיים של
האנשים שרגליהם חלפו בחלון. מלכתחילה לא אהבה את דירת המרתף
שהיתה אפלה וטחובה. לא ניתן היה לפתוח את החלון כיון שאבק
הרחוב היה ממלא את הדירה, ובימות הקיץ החמים קשה היה מאד לשהות
שם. מלכתחילה ביקשה את אברהם שלא יגורו שם, רצתה חלון גדול
יותר שיכניס אור ואויר לבית. לא רצתה לגור במרתף חשוך ומחניק.
אך הדירה שנקנתה עבורם היתה כבולה בחוזה עם משפחה אחרת, והיה
עליהם להמתין עד שיסתיים החוזה והמשפחה תעבור לדירה אחרת.
תחילה סרבה המשפחה לעבור, אולם אברהם טרח ומצא להם דירה טובה
ומרווחת מזו, עשה מה שעשה, דיבר עם מי שדיבר ושילם למי ששילם,
עד שלבסוף עזבו את דירת המרתף וקיבלו את הדירה שלהם, הדירה בה
הם גרים כעת.

דירתם קטנה אך נוחה מאד. מדרגות חשופות לרוח מובילות לדירתם
הנמצאת בקומה השניה, וגג הישיבה הגבוה צופה אל חלון המטבח
הקטן. מן הגג היו פרחחי השכונה צופים בהם עד שתפרה וילונות
ותלתה אותם בחלון. בתחילה כעסה על הפרחחים ודרשה מאברהם להוכיח
אותם, לפנות להוריהם ולרבותיהם, אך הוא הביט בה וחייך והיא
ידעה שלא יעשה זאת. אינו מסוגל לייסר אחרים, כל כך טוב לב הוא.
אחר כך ירדה לחנות הבדים הסמוכה וקנתה בד בהיר ורך, תפרה ממנו
וילונות ותלתה אותם על חלון המטבח. בתחתית הוילון רקמה עיטורים
עדינים, והדבר הוסיף נוי לדירתם הצנועה. משתלתה את הוילונות
פסקו הפרחחים מהצצותיהם והם זכו במעט פרטיות. היא אהבה את
הוילונות שתפרה וגם בעיני אברהם שלה מצאו חן. אחר כך תפרה גם
מפה תואמת לשולחן המטבח ורקמה פרחים בקצותיה. שולחן יחיד יש
בדירתם, באותו חדר שהוא מטבח למחצה, ובו היתה יושבת ותופרת
ואברהם יושב ולומד ליד אותו השולחן. מדי פעם היה מעיף בה מבט
מחייך. אוהב היה להביט בה כשהיתה תופרת ורוקמת, והיא אהבה
להביט בו כשלמד. מעין הילה קרנה ממנו. בתחילה היו מביטים זה
בזו יותר משהביטו במלאכתם. אחר כך לא היה בכך צורך עוד. הישיבה
בצוותא מספיקה, הם חשים זה את זה בלי צורך להביט אפילו. מדי
פעם היה עולה בה הדחף לרקום על הקפוטה השחורה. היתה רוצה לרקום
פרחים לבנים קטנים, ומלאכים, פעמון ורימון בשוליים התחתונים.
מחייכת לעצמה היתה מסלקת את הרעיון ממוחה. לו ידעה חמותה מה
עובר בראשה, היתה נחרדת.

בתחילה קשתה עליה קשת הצבעים הדלה המקובלת בשכונה שלהם. תמיד
אהבה בגדים עזי צבע ומנוגדי צורה. התקשתה להבין מדוע לובשים
הגברים בגדים חדגוניים כל כך, ומדוע בבגדי הנשים אסורה דריסת
רגל לצבעים הזוהרים שאהבה. לאט לאט התרגלה, וכעת הלבוש דל
הצבעים נושא חן בעיניה ואינו דל בעיניה עוד. נפקחו עיניה לראות
עושר צבעים בלבן ובשחור. החלה פתאום לשים לב ליופי שקט בגווני
הפסטל העדינים. נפקחו עיניה לראות יופי אחר, יופי עדין, יופי
שאין צורך להציגו קבל עם, יופי שהוא תוספת ליופי הפנימי ולא
מכריז עליו. כשתפרה בגדים לשכנותיה חשבה על כך, והיתה מתאימה
את הרקמה העדינה לפניהן ולאפיין. הבגדים מעשי ידיה, התפורים
לפי מידה, נמכרו במהירות. מפה לאוזן עברה השמועה, מאשה לאשה.
נשים רבות החלו להגיע אליה והזמנות שיחרו לפתחה, עד שיום אחד
גילתה כי הצבעים העזים אינם מושכים אותה עוד ויש לה סיפוק דיה
ממעשי ידיה. אברהם גאה  היה תמיד במעשה ידיה. את מפית החלות
שלהם רקמה במיוחד עבורו וגם את מפות השבת עיטרה ברקמה עדינה.
היה אברהם מחמיא לה שוב ושוב באזני אמו שהתקשתה מאד לקבלה
ככלתה. אשת חיל לי, היה אומר. לו חיתה בזמן המשכן, נוהג הוא
לומר, ודאי שהיתה מן הנשים הרוקמות את הפרוכות.

כל כך היא אוהבת אותו. כל כך היא מעריכה אותו שהסכים לשאתה.
בעלת תשובה היא ויודעת שלא כל אחד מוכן לשאת בעלת תשובה.
הרבנית ששידכה ביניהם אמרה לה שאינו תלמיד חכם מבריק וקצת צולע
הוא והוריו בעלי תשובה, לכן הוא מוכן להתפשר, אך לה לא אכפת.
לא ביקשה לעצמה תלמיד חכם דווקא אלא בן תורה שיהיה אדם ראשית
כל, שיהיה לו לב טוב ושיאהב אותה, ומצאה זאת בו. אינה יודעת מה
מצא הוא בה וגם לא שאלה, אך הוא ניאות לפגשה וניאות לשאתה
והיא, שמן הרגע שראתה אותו קיוותה בסתר ליבה שכך יהיה, נשאה את
אושרה בשקט. גילויי אושר פתאומיים נחלת העבר הם. כיום האושר
שקט וזורם ומונוטוני, והיא מודה לאלוהים בכל יום שכך הוא. אחר
כך הודה אברהם בפניה שאמו לא שמחה לשידוך ונתנה לו ידה רק כיון
שחששה שלא ינשא בנה. באותה הזדמנות גם אמר לה שעבורו אין היא
אשה בדיעבד אלא לכתחילה, והוא מודה לאלוהים על צליעתו שגרמה לו
לפגוש בה, שלו לא היה צולע לא היו מציעים לו בעלת תשובה. בעבר
היתה נזעמת על כך, וכי בעל תשובה אדם נחות הוא, וכי צולע נחות
הוא, ובכלל עוולות היו גורמות לה להתכעס. עכשיו התמתנה. אינה
זועמת, אלא מודה לאלוהים שהפגיש אותה עם אברהם ונתן לה אושר.
אמנם בתחילה הקשתה עליה חמותה והדבר העיב על אושרה, כמעט עד
לידתה של ברכה היתה עינה של חמותה צרה בה. ככל שהשתדלה לא
הצליחה להפיס דעתה, אך משהיתה לאם וחמותה זכתה בנכדה התקרבו
לאט לאט, אולי גם מפיותיה ורקמותיה היו לה לעזר מבלי שהתכוונה
לכך. העיקר בסופו של דבר יושרו ההדורים והאושר יכול עתה לזרום
באין מפריע.

פעם בחודש נוהג אברהם להביא מן הדואר חבילה עבורה. חבילה מחוץ
לארץ שנשלחה לכתובתה הקודמת, לבית הוריה, והם שולחים אותה
לכאן. בשכונה הצפופה יודעים הכל אודות ארועים, אפילו קטנים,
בחיי שכניהם, וכך ידעו כולם אודות החבילות שהיא מקבלת. חמותה
כעסה מאד כאשר לא הניחו לה לראות את תכולת החבילות, אך אברהם
שלה עמד לצידה. הוא אמר לאמו בשקט כי החבילה שייכת לאשתו, ואם
אינה מעוניינת לחלוק את תוכנה הרי זו זכותה. וכיון שידע את
תוכנה, היה קורץ לה בסתר. משתכפו תלונותיה של אמו פטר אותה
בהסבר שאלו לבנים ששולחת לה קרובת משפחה מחוצה לארץ, וכך
הוכרחו לנסוע לחנות מרוחקת ולקנות לה לבנים שיצדיקו את ההסבר.
אחר כך נהגה לתת לחמותה לבנים וגרביים מדי פעם להפיס את דעתה,
ובלילה טרם לכתם לישון היו אברהם והיא משתעשעים בכך. תחילה
היתה מוטרדת מכך שאינה אומרת אמת, אך אברהם אמר שמותר לשנות מן
האמת מפני השלום. אילו ראתה אמו תכולת החבילות היתה חוקרת
ודורשת ומגלה הכל אודות עברה, והיתה מקימה סקנדל וטוענת למיקח
טעות ומביישת אותה ברבים, והרי יודעת את ויודע אני שלא היה כאן
מיקח טעות, תנוח דעתה וינוח שלום בביתנו. אחר כך נולדה ברכה
והחמות הפכה סבתא, לאט לאט מבלי משים חדלה חמותה מהצקותיה,
הכירה בה ככלתה וחדלה לתת בה עין רעה.

מביטה בוילון ששוליו מעוטרים ברקמה מעשה ידיה, היא נזכרת בזמן
הריונה של ברכה. שוכבת בשמירת הריון במשך חודשים, משועממת,
היתה מביטה בקירות המתקלפים, מנסה לדמיין את המשפחות שחיו בבית
לפניה. נטלה חופשה ללא תשלום מבית הספר בו לימדה, וכך נסתתם
מקור פרנסתם. כבר התכוון אברהם להפחית את לימודיו בישיבה ולצאת
לעבוד, ואז עלה במוחה הרעיון והיא החלה לרקום מפיות וכיסויים,
וילונות ושאר חפצי נוי. אמנם גם קודם לכן היתה תופרת ורוקמת,
אך כל שתפרה ורקמה להנאתה היה, לא ראתה בזה מקצוע. פתאום עלה
בדעתה שזוהי עבודה מכניסה שתוכל לבצעה גם במיטתה. כך לא תשתעמם
וגם אברהם לא יאלץ לעזוב את לימודיו. וכך החלה לרקום  ולתפור,
פרחים ואריות, להבות ותפילין, יצירות שעלו בדמיונה ולפי הזמנה
ובגדים תפורים לפי מידה. עד הלידה כבר  נישא שמה בפי נשות
השכונה ובעלי חנויות היו משחרים לפתחה, וכך יכולה היתה לעזוב
את עבודתה כמורה ולהתמסר לגידולה של ברכה, תוך שהיא תופרת
ורוקמת בבית.

כעת הצפיפות בדירה הקטנה מבורכת בעיניה. בשכבה במיטתה יכולה
היא להביט במטבח הקטן, להזכר ברגעי אושר רבים כל כך שידעו בו.
אוהבת היא לחוש את ברכה לידה, לשמוע את צחוקה, את קול הפעמונים
שלה מבטא הברות, את ידיה הקטנות נטבלות במי הסבון שבכיור,
מרטיבות את שמלתה. כיון שהבית קטן היא יכולה לעמוד ולשטוף כלים
ותוך כדי כך להביט באברהם הלומד גמרא, ובברכה היושבת על ברכיו,
משחקת בפיאותיו ומקשקשת בשפת תינוקות. הצפיפות נראית עכשיו
משפחתית בעיניה, אינה מבינה כיצד יכולה היתה לגור בבית בן
חמישה חדרים לבדה בחדר. שנותיו של הבנין מוסיפות לו לוית חן
בעיניה. אולי היותה אם משנה את ההסתכלות. אולי התבגרה.

אברהם מתעורר ומחייך אליה. היא משיבה לו חיוך. הוא נוטל ידיו
במים המוכנים בקערה שליד המיטה ומברך. היום יכניסו את בנם
בבריתו של אברהם אבינו. כן, היא יודעת, זהו אושר. בעל אוהב
וילדים בריאים. הלאות שהיא חשה בכל גופה תעבור, הילדים יגדלו
לתורה לחופה ולמעשים טובים. בעבר היו לה מושגים אחרים על אושר
ועל אהבה. חשבה שאהבה צריכה להיות רומנטית, שצריך לחיות יחד
לפני שמתחתנים. גם יופי היה אחר אז. בגדים צמודים, חולצות
מחשוף. גוף יפה צריך להיראות. היום אינה חושבת כך.

רבות דיברו אברהם והיא על אהבה. בלילות השבת הארוכים לאחר
שחזרו לביתם מסעודת ליל שבת בבית הוריו היו מדברים על פרשת
השבוע וממנה מתגלגלים לנושאים מנושאים שונים. האם נשיקת יעקב
לרחל מעידה על אהבתו אותה? כיצד יכול היה לאהוב אותה מבלי
להכירה אפילו קצת? האין אהבה בוערת כזו הרסנית? ורחל, איזו
אהבה היתה לה? הן רחל מתה בלידתה, מקללתו של יעקב. הן עקרה
היתה ומרים היו חייה, ואף לא זכתה להקבר עמו. והרי יעקב אהב את
לאה, כך כתוב, ומה ההבדל בין אהבתו ללאה לאהבתו לרחל. ומה
ההבדל בין אהבת רחל אותו לאהבת לאה. היא עצמה ראתה את אהבתה של
רחל כאהבת נעורים ואת זו של לאה כאהבה בוגרת, אך אברהם חשב
אחרת. אהבתה של רחל היתה אהבה מוחלטת, מיידית, בוערת, כוללנית.
וכך גם אהבתו של יעקב אליה. לכן רגז עליה כשבאה אליו בבכי על
כי אין לה בנים, כביכול הבנים שוליים לאהבת שניהם. לכן קינאה
לאה.
אהבת לאה אחרת היתה. שקטה, רכה כעיניה. לאה רצתה ביעקב כיון
שידעה שאיש טוב הוא. לאה אהבה את האיש יעקב אחרי שלמדה להכירו,
ואף הוא אהבה אחרי שלמד להכירה. לא היו סערות שם. היו ילדים,
טרדות יומיום, אושר שגרתי, תמידי, זורם. בזה קינאה רחל. לכן
חרה לה.

רבות דיברו אברהם והיא על שידוכים. לא כמורה המלמד לחסר ידע
דיבר עימה אלא כשוה לשוה. יצחק ורבקה, אמר לה, לא הכירו בטרם
נישאו. הרי כך כתוב.  יצחק בדק שהיא ראויה לו, אחר כך הביא את
רבקה לאוהל שרה אמו, ונשא אותה לאשה. רק אחר כך כתוב שאהבה.
אהבתם צמחה מן החיים המשותפים, התבגרה עמם. הנה, היה אומר לה,
אנחנו שנינו לא הכרנו אך ידענו מייד שראויים אנו זה לזה. בלבה
חשבה משועשעת כי זהו בדיוק מה שהוא סותר, אך לא אמרה. אהבתם
גדולה היא אך אינה בוערת. שקטה ונינוחה היא. כך צריך. עכשיו
היא יודעת. אהבה בונים, לאט לאט, כל החיים, נדבך על נדבך.
החתונה נקודת ההתחלה היא, לא נקודת השיא. כן, היא מודה
לאלוהים. אהבתם כשל יצחק ורבקה היא, כשל יעקב ולאה. שקטה,
פשוטה, מתמשכת. אושר שגרתי ופשוט. ילדים, בית, שלוה ובטחון
והבנה מוחלטת. ואחרי הסערות שהיו לה, הבעירות שהיא זוכרת, אינה
זקוקה ליותר מכך.

היום יקרא שם לבנם. שמואל יקראו לו, כי שמע אליהם אלוהים. היא
קמה ממיטתה, פותחת קמעה את התריס. ברחוב למטה אצים אברכים
בשחור לתפילת שחרית. אוהבת היא לצפות מחלון ביתה אל הרחוב
הירושלמי השוקק למטה. רחשי הרחוב משרים עליה רוגע.
אברהם לובש את בגדיו, צבעם השחור משרה אצילות על פניו. היא
ניגשת לארון להוציא את הבגדים שהכינה מאתמול. בגדים פשוטים,
יפים, צנועים. בגדים שתפרה לעצמה, לפי מידה. חולצה לבנה בעלת
צוארון, כפתורי כסף בעלי עיטורים עדינים, רקמה עדינה מעטרת את
הצוארון והחפתים. חצאית קפלים מבד משובץ כהה. מטפחת מבד כהה
תואם לצבע החצאית.

בתחתית הארון קופסה גדולה. היא מוציאה את הקופסה ופותחת אותה.
הקופסה מלאה חולצות טי קצרות שלעולם לא תלבש. שרווליהן קצרים
מדי, וגם לו היו ארוכים לא היתה לובשת. כתובות באנגלית
מתנוססות על החולצות, מכל העולם. חלקן כתובות בשפות אחרות. את
חלקן אינה יודעת לקרוא. שלושים ושש חולצות ועל כולן אותה כתובת
באותיות אנגלית, בגדלים ובצבעים שונים אך המשמעות אחת: מישהו
שאני אוהבת היה בקליפורניה ושלח לי את החולצה הזו. מישהו שאני
אוהבת היה במלבורן וקנה לי את החולצה הזו. מישהו שאני אוהבת
היה בדבלין וקנה לי חולצה זו. מישהו שאני אוהבת היה בהאג וקנה
לי חולצה זו. מישהו שאני אוהבת היה בהונג קונג וקנה לי חולצה
זו. מישהו שאני אוהבת היה בברלין וקנה לי חולצה זו. מישהו שאני
אוהבת היה בבריסל וקנה לי חולצה זו. מישהו שאני אוהבת...כל כך
הרבה מקומות, ערים, ארצות. כל כך הרבה אהבה חמה וסוערת נשלחה
אליה מעבר לים. שלושים ושש חולצות, היא יודעת מבלי לספור. שלוש
שנים. כל חודש. הדואר המעביר מכתבים עבורה מבית הוריה לכאן,
מעביר לה חבילה כל חודש. חולצה בדואר רשום.

תחילה רצתה לזרוק אותן. חששה ממנו. חששה מחמותה. חששה מעצמה.
אהבה גדולה ובוערת כבר לא היתה, ובכל זאת רצתה לזרוק. אלו חייה
הקודמים, חיים שעזבה. חיים שרצתה לשכוח. רצתה לזרוק אך אברהם
יעץ שתשמור. אי אפשר לזרוק אהבה גדולה, אמר לה. צריך לחיות עם
מה שיש. אי אפשר לזרוק מה שהיית. את צריכה לבנות את עצמך על
גבי זה, קומה נוספת. אי אפשר להרוס יסודות.

והיא שמרה. כל חודש הוסיפה חולצה לארגז. כשיגדל שמואל תספר לו,
תסביר לו על אהבה ועל אושר. כשתגדל ברכה תסביר לה על אהבת יעקב
ורחל ועל אהבת יצחק ורבקה. היא מוציאה את בגדיה מן הארון,
מביטה בתינוק הישן. אברהם נכנס לחדר ומחייך אליה. היא מחייכת
אליו. לא היית רוצה להתקשר אליו, להודיע לו שאת אם, ובנך נכנס
היום בבריתו של אברהם אבינו? היא שואלת את עצמה. אברהם מביט בה
ועיניו טובות. נדמה לה שהוא קורא את מחשבותיה.

לפני שהתחתנו סיפרה לו עליו, על החבר שעזבה כשחזרה בתשובה.
סיפרה לו שעדיין יש לו מקום בליבה. סיפרה שמסרב הוא להשלים.
סיפרה על החולצות שהוא שולח לה מכל העולם, וכותב אהבה עליהן.
סיפרה משום שהיתה חייבת, משום שלא יכלה להנשא בשקר לאיש הזה.
סיפרה משום שרצתה לחלוק, סיפרה וחרדה שמא ירד ערכה בעיניו, שמא
רוצה הוא באשה שטרם ידעה איש, ומשישמע קורות חייה לא יאות
לפגשה עוד. ומשסיימה השפילה עיניה. כל ימיה סרבה להאמין שקיימת
אהבה ממבט ראשון, צחוק הגורל שהדבר קרה דווקא לה, ודווקא
עכשיו. השפילה עיניה, לא רצתה לראות בעיניו רחמים או בוז,
מבטים שהכירה ותיעבה. לא חשבה שהיא ראויה לאחד משניהם. כשקרא
בשמה בקושי העזה להרים עיניה, לא משום שחשבה שהיא נחותה ממנו
אלא חששה שהיא מאבדת הכל. אך עיניו היו טובות ומאירות והוא
חייך. לפעמים עלינו לבחור בחירות לא פשוטות, אמר לה. אני חושב
שיחד נוכל להיטיב לבחור. יחד, היא חשבה. הוא אמר יחד. שנינו.
אחד.

היא מביטה עמוק לתוכה. לא, אין בה כל דחף לפגוש בו. יש לה איש
שלומד תורה, ושני ילדים, ודירת חדר וחצי צפופה ונהדרת ואמונה
שממלאת אותה. ויש לה אהבה, היא חושבת, וזה מספיק. מה לה לבקש
יותר מזה. היא מחזירה את הקופסה למקומה בארון. אוסטרליה
ואירופה ושאר ארצות רחוקות כעת ממנה ואינן קוראות לה כלל. אולי
השתנתה. אולי התבגרה. ואולי, פשוט כך, עכשיו היא מאושרת באמת.
היא נוטלת את החולצה על מנת להכניסה לקופסה. לפני שהיא מוסיפה
אותה לערמת החולצות היא פותחת אותה מקיפוליה, סקרנית לדעת
מאיזה מקום נשלחה. החולצה לבנה, ועליה הדפס חומה ומגדלים. היא
הופכת אותה וקוראת את הכתובת הכתובה באותיות אנגלית:
somebody I love was in Jerusalem and sent me this shirt.