מצאתי את השיר הזה במקרה על דף תלוש מפנקס קטן במגירה שבא אני
שומר דברים מפעם.
כתבתי אותו על הר באיזור מודיעין, בטירונות, בשטח, בשמירה חסרת
תועלת שכמוה יש רק בטירונות. (כן, שברתי שמירה.) הוא נכתב על
מישהי ספציפית. או יותר נכון למישהי ספציפית, שלא ראתה אותו
אף פעם.
היות ולא נתתי כותרת אז, לא נתתי גם היום.


כמה הייתי רוצה לרחף מעבר להרים שמפרידים אותי ממך
אהובתי.
כמה ייתי רוצה לצלול מתחת לאוקינוס שחוצץ ביני לבינך
נשימתי.
לפרוש כנפיים כמו מלאך ולעוף אלייך
מלאכית שלך
בלי דאגות ובלי מעצורים בדרך
ובלי אנשים שינסו למנוע ממני לחבק אותך ולהפוך אותך לחלק
מעצמי.

צחוקך שגורם לי לרצות לחיות
וטעם שפתייך כטיפת גן עדן שהרטיבה את שפתי
וחיוכך שגורם לי לזוז ומבטך שגורם לי להזיע
הם בזכרוני שמחזיקים אותי כאן
בלעדייך.