סיפור קצר, מהימים שעוד הייתי עצובה


אני מכיר את יהושע מאז שהיינו קטנים ותמיד הוא היה בוכה.
טוב, במעון כולנו היינו בוכים ואני גם לא כל כך זוכר את זה,
אבל בגן ובכיתה א' כשכולנו כבר התביישנו לבכות כשרואים, יהושע
היה בוכה מכל דבר.אף פעם לא יכולת לדעת מאיפה זה יבוא לך. סתם
ילד בגן היה אומר לו משהו ופתאום הוא היה מתחיל לבכות. או
שהיינו משחקים בחצר, היו בוחרים אותו להיות האבא ואחרי דקה של
משחק הוא היה מתחיל לבכות.
אהבנו לראות אותו בוכה. אני פיתחתי ממש אומנות לגרום לו לבכות,
הייתי יכול לפגוש אותו בחוץ ואחרי חצי דקה הוא כבר היה ממרר
בבכי. ואחרי כל בכי כזה היו עוד כמה דקות של התיפחויות
והשתנקויות ואז זה היה מפסיק עד הפעם הבאה.
ושלא תחשבו שהוא היה איזה ילד מסכן. כשהוא לא היה בוכה הוא היה
ממש קול. בגן הוא היה מהמקובלים שבוחרים אותם לכל דבר ובבית
ספר הוא תמיד קיבל ציונים טובים, טוב הוא גם היה די חתיך ושחקן
כדורגל לא רע בכלל. אולי בגלל זה הבנות המשיכו לאהוב אותו
למרות הענין הזה של הבכי וגם המורים לא כל כך התייחסו לזה.
פעם חשבנו שזה בגלל שההורים שלו נתנו לו שם כזה נורא, בכיתה ה'
אחד הילדים אמר שאולי מרביצים לו בבית, אבל אחר כך הייתי אצלו
כמה פעמים וההורים שלו נראים ממש נחמדים. לפעמים הם היו יושבים
כל המשפחה בערב בסלון ומספרים כל אחד מה היה לו היום ובמשפחה
כזו לא יכול להיות שמרביצים.
בחטיבה הוא ביקש שיתחילו לקרוא לו שוקי, החברים החדשים קבלו את
זה אבל אנחנו המשכנו לקרוא לו יהושע. אולי בגלל זה הוא יותר
התחבר אליהם וקצת התרחק ממני. המורים החדשים שלא הכירו אותו
עוד היו מדברים אתו בהתחלה שלא יפה לילד בכיתה ז' לבכות כמו
תינוק, אבל הוא לא היה עונה ואחרי כמה דקות הוא כבר היה בוכה
בגלל משהו. ואיכשהו כולם התרגלו כי כמו שאמרנו הוא היה בחור
שווה בהחלט והוא היה גם הראשון שהיתה לו חברה (ואני אהבתי
לדמיין איך הם נפגשים ואחרי כמה דקות הוא פורץ בבכי ואיך היא
מגיבה לזה).
לפעמים היינו יוצאים כל החבר'ה לסרט או לבאולינג ויושבים
לאכול, מריצים צחוקים ועושים שטויות ומרגישים הכי גברים בעולם
והוא היה משתתף ותמיד היו לו היציאות הכי טובות, אבל פתאום בלי
שום סיבה הדמעות היו עולות לו לעיניים , הוא היה רץ לשירותים
וחוזר אחרי כמה דקות עם עיניים אדומות. אני כבר הפסקתי לגרום
לו בכוונה לבכות אבל כנראה שהוא לא היה צריך אותי.
אחרי התיכון לא ראיתי אותו הרבה זמן. פעם אחת ישבתי באוטובוס
והוא עלה והתיישב באחד הספסלים מקדימה. לא היה לי כח באותו רגע
לקום אליו ומה המצב אחי ואיפה אתה היום ואיך הולך וכל זה אז
נשארתי במקום ואחרי חמש דקות נסיעה ראיתי פתאום שהוא בוכה, ממש
בדמעות כאילו אין אף אחד מסביב ואז כבר בטח שלא יכולתי לקום.
הפעם הבאה הייתה בהלוויה שלי. היה יום בהיר כזה וכולם בכו
בהיסטריה (אולי אם הייתי רואה את זה קודם לא הייתי ממהר כל כך
להתאבד) ויהושע עמד שם, נראה טוב כמו תמיד עם ג'ינס וטי-שירט
פשוטים והמשקפי שמש שהוא לא זז בלעדיהן אבל אני ראיתי שהוא לא
בוכה. דמעה אחת לא ירדה לו. ומתתי באותו רגע לעמוד לידו ולומר
לו אחד מאותם הדברים שהיו גורמים לו לבכות, שלפחות ייראה שהוא
בוכה וכבר בכלל לא שמתי לב מה קורה בהלוויה כי רק התרכזתי
בשוקי וחיכיתי שאולי אני אתפוס איזו דמעה. ואחרי שבוע (המשכתי
לעקוב אחריו) היה יומולדת לאח שלו וכל המשפחה ישבה מסביב
לשולחן באיזו מסעדה והאוירה היתה נחמדה ומאושרת ואז פתאום הוא
התחיל לבכות והמשפחה נכנסה לתרגולת-בכי והחבר של אחותו הקפיץ
אותו הביתה וכל הדרך אמר לו כמה שאין להם בעיה עם זה והוא יכול
לבכות כמה שהוא רוצה ושזה בסדר מצדם ואם הוא רוצה להיות לבד
אין לו בעיה לשים אותו בבית ולעוף וכל הלילה הוא המשיך לבכות
ואני ניסיתי להאמין שאולי הבכי הזה הוא בשבילי.