אני לא פסיכיאטר או משהו, אבל נראה לי שאני על סף השפיות שלי.
הלוואי שהייתי פסיכיאטר, להיות פסיכיאטר זו עבודה מכובדת.
כבר שבועיים אני בבית ישן, אוכל ומעשן כל דבר שאפשר. וחוץ מזה
השכנה הזו מעצבנת אותי, היא לא מפסיקה לנגן על האורגן המחורבן
הזה. אבל העיקר אחותה לא מפסיקה להגיד לה כמה שהיא כישרונית-
כשרונית בתחת שלי!
אבל לא מספיק שאין לי חיים אמא שלי חייבת להתקשר כל יום
ולהזכיר לי את זה- "נו עוד לא מצאת עבודה? ומה עם הלימודים,
למה אתה לא לומד? תלמד רפואה, רפואה זה טוב- ככה תציל אנשים" -
אני לא סופרמן וחוץ מזה רפואה לא מעניינת אותי.
וככה עברו להן עוד אלפי דקות, שעות וימים, עד שהחלטתי- אני
יוצא מהבית. טוב אז באמת התקלחתי סוף סוף,  לקחתי את קופסת
הנובלס שלי ויצאתי מהבית.
הסתכלתי בשעון, השעה אחת עשרה בלילה. הבטתי בעצמי, אני נראה
מתוסכל. טוב היעד  נראה לי ברור- פאב.
אז עצרתי מונית שעברה בדיוק, והנהג כל הדרך לא הפסיק לזיין לי
את השכל על המצב במדינה. ואני מהנהן בראשי ומחייך, העיקר
שיסתום. רציתי להגיד לו שרשום לו על הרכב "מונית" ולא בית בושת
אז שיפסיק לזיין את השכל. אבל משהו בתוכי מנע בעדי.
הגעתי לפאב, התיישבתי על הבר והזמנתי לי בקבוק בירה- הם לא
מכרו בחביות. אחרי כמה דקות, איזה פוסטמה אחת התחילה איתי:
"סליחה אתה לבד כאן?", לא אני עם החבר הדמיוני שלי אמרתי
לעצמי, ואישרתי לה להצטרף בחיוך מאולץ-הייתי נואש! "אתה לא קם
לרקוד?" "לא, באתי לכאן לנקות את הראש", עניתי לה. "מה נפרדת
מהחברה שלך?", הא שאלה בקול המעצבן שלה. משום מה אמרתי לה שכן.
"וואי, אני מצטערת" ואני ממשיך בהצגה של המסכן- "טוב בואי
נחליף נושא..." "אתה יודע מה אתה צריך לעשות עכשיו?" "מה?"
עניתי באדישות, "לרקוד ולהתפרע, רק ככה היא תצא לך מהראש".
God demen it, שמישהו ישתיק את הדבר הטיפש הזה. "לא עזבי, אין
לי מצב רוח" עניתי והמשכתי לשחק את המסכן בלי שום סיבה
מיוחדת.
"נו, בבקשה קום... מה אתה כזה כבד?" היא מתחננת אלי תוך כדי
שהיא נמרחת עלי. ואני ממשיך בשלי. לבסוף היא התייאשה והפסיקה.
"טוב אז אני הולכת לרקוד לבד, ותזכור לך" היא אמרה והלכה
לרקוד. מה כבר יש לי לזכור??? הוצאתי מהכיס את קופסת הנובלס
ועישנתי. נשפתי את העשן הצידה ואחרי רגע שמעתי מישהי נחנקת.
"אני מצטער" אמרתי, תוך כדי שאני מפנה את מבטי אליה. ואז ראיתי
את הדבר הראשון שגרם לי לחייך מזה הרבה זמן. היה בה משהו שונה.
אני לא יכול להסביר בדיוק מה זה השונה הזה, אבל אני יודע הוא
גרם לי לגמגם.
"זה בסדר" היא אמרה, תוך כדי שהיא נחנקת, "יש לך עוד אחת?"
"נובלס" עניתי והצעתי לה. "מה רע בנובלס?" היא שאלה, "לא יודע,
אבל יש כמה אנשים שטוענים שהיא חזקה מידי". "וזה מה שעושה אותה
לכזאת איכותית" היא הוסיפה, תוך כדי שהיא שולפת סיגריה
מהקופסא, מדליקה אותה ונושפת ענן עשן.
וככה שנינו ישבנו, כל אחד והנובלס שלו, נהנים מכל רגע עד
שהפוסטמה חזרה. "נו עדיין לא קמת לרקוד? אולי תשכנעי אותו?"
היא פנתה אל השותפה שלי לנובלס, "טוב אני בעוד שתי דקות חוזרת
וכשאני אחזור אני רוצה לראות אותך על הרגליים", והלכה. אני
והשותפה שלי הבטנו אחד בשני, מתאפקים שלא להתגלגל מצחוק.
"טוב יש לנו עוד שתי דקות עד שהיא תחזור, מה אתה אומר?" היא
שאלה, "היינו פה..." השבתי בהיסוס והיא חייכה. אחרי מספר דקות,
מצאתי את עצמי רץ עם השותפה שלי, בחניה של הפאב, באמצע הלילה
כששנינו מתפוצצים מצחוק. עצרנו כשאנחנו מתנשפים וצוחקים כמו
שני ילדים קטנים עד שהסדרנו את הנשימה.
"נעים מאוד, ניסן" אמרתי. "איילת" היא השיבה. הבטנו אחד בשני
מספר רגעים, עד שנהג מונית שעבר במקום צפר לנו. "טוב אני חושבת
שאני אזוז" היא אמרה ועצרה את המונית, "לילה טוב" היא הוסיפה
דרך חלון המונית ונהג המונית לחץ על דוושת הגז וככה היא
נעלמה.
הדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי בבוקר זה לעשן נובלס. אבל זה
כבר לא היה אותו דבר. היה חסר משהו- איילת, השותפה שלי לנובלס.
כל היום קללתי את הנהג מונית הבן זונה. למה דווקא באותו רגע,
הוא היה חייב להופיע? בערב החלטתי שאני הולך לפאב ומוציא אותה
מהראש, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שאני הולך בשביל לחפש אותה-
על מי אני עובד???
ובאמת ככה היה, הבטתי בכל בחורה שהייתה בפאב ובכל אחת חיפשתי
את איילת. היו בנות שהסתכלו עלי בגועל, כאילו אני איזה סוטה או
משהו. אז הסתכלתי על קופסאות הסיגריות שלהן אבל אף אחת לא
הייתה ירוקה.
טוב, החלטתי שאני עוזב אז קמתי ויצאתי וממש ביציאה נתקלתי
במישהי. "אוי אני מצטערת היא אמרה", הקול היה מוכר, הרמתי את
מבטי ואת מי אני רואה- את הפוסטמה, זה רק מה שהיה חסר לי. "היי
זה אתה, איפה נעלמת אתמול?" "לא פשוט הייתי חייב לזוז", המצאתי
לה תרוץ כאילו היא המורה שלי בתיכון או משהו. "אז מה הגורל
הפגיש אותנו שוב" היא אמרה. אם זה הגורל אני מעדיף להתאבד,
אמרתי לעצמי וחייכתי אליה. זה לא יכול להיות גורל, איזה גורל
כבר יכול להיות לי עם פוסטמה מצויה, שנמרחת על כל גבר שמחייך
לכיוון שלה. "תראי, אני בדיוק בדרך החוצה ואני די ממהר" המצאתי
לה שוב פעם תרוץ סוג ד'. "בסדר הבנתי את הרמז, אני לא יעכב
אותך יותר" היא אמרה. ואני חשבתי לעצמי, וואלה הפעם היא באמת
התעלתה על עצמה אם היא הבינה את הרמז כל כך מהר.
חזרתי אל הדירה ושקעתי בה שבוע שלם, כשאני לא מפסיק לחלום
איילת, לחשוב איילת ולעשן את איילת.
אחרי שבוע נגמרו לי הסיגריות אז הלכתי לקנות. בדרך קניתי לי גם
אוכל וככה שאני מחטט לי במדפים, אני שומע קול נשי אומר "סליחה,
יש לך נובלס?" ישר עזבתי הכל והלכתי לדלפק ואז ראיתי אותה,
ניגשתי אליה בצעדים מדודים. "איילת..." אמרתי, היא הסתובבה
אליי וחייכה. לרגע חשבתי להגיד לה שהגורל הפגיש אותנו או משהו
כזה, אבל אז נזכרתי שזה משפט של הפוסטמה ואני לא רוצה שום דבר
שקשור לפוסטמה.וחוץ מזה זה הדבר הכי דפוק שעלה לי לראש מזה
הרבה זמן. "ניסן" היא אמרה, כשהיא ממשיכה לחייך את החיוך הכובש
שלה. המוכר הביא לה את קופסת הנובלס שלה ואני ביקשתי גם כן,
היא הביטה בי. "על איכות, אני לא מתפשר" אמרתי.
יצאנו מהחנות והלכנו לטייל, מאוחר יותר הגענו לדירה שלי. היינו
צריכים לדלג מעל כל ערמות קופסאות הנובלס ומאפרות מלאות בבדלי
סיגריות, שנמצאים שם עוד מלפני קום המדינה. "בחור כלבבי" היא
אמרה כשהיא מביטה בכל קופסאות הנובלס והדליקה סיגריה כשהיא
נושפת את העשן לעברי ואני נושם אותו. הוצאתי גם אני סיגריה
והתחלתי לעשן. וככה ישבנו ועישנו נובלס, כשאנחנו מביטים אחד
בשני, נטולי הבעת פנים, היינו נורא רגועים, שקטים, שלווים. עד
שהשכנה הזו מלמעלה התחילה שוב פעם לנגן. אבל זה לא הפריע לנו,
אנחנו המשכנו בשלנו עד הערב. בסוף נפרדנו וקבענו להיפגש מחר
בבית קפה.
למחרת קמתי מוקדם, התקלחתי, אכלתי משהו קטן ואז לבשתי את
הבגדים הכי יפים שלי. יצאתי מהבית ובדרך קניתי לי קופסת
נובלס- עכשיו הכל מושלם.
הגעתי לבית הקפה בשלוש בצהריים, כמו שקבענו. היא לא הייתה שם,
השעה כבר הייתה שלוש ועשרים. אתם יודעים איך זה בנות- הכל צריך
להיות מושלם עד שהן מתארגנות, מתאפרות... אבל היא בכלל לא
כזאת, היא בכלל לא מתאפרת, היא שונה! טוב אז בשלב מסוים הבנתי
שהיא לא תגיע וחזרתי לדירה שלי. ושוב פעם שקעתי בה שבוע והפעם
זה ממש עיצבן אותי.
אחרי שבוע, ככה בצהרי יום ראשון, אני יושב לי ומעשן את הסיגריה
של יום ראשון (ממש צרוף מקרים) ואז אני שומע נקישות בדלת. קמתי
בעצבים לדלת ופתחתי אותה. זו הייתה איילת. את האמת רציתי לחבק
אותה,  אבל האגו שלי לא הרשה לי לעשות  דבר כזה. אז במקום לחבק
אותה אמרתי לה שבשבוע שעבר קרה לי דבר נורא מצחיק- משום מה,
הייתי בטוח שקבענו בשבוע שעבר ואני ישבתי וחיכיתי חצי שעה.
"אני מצטערת" היא אמרה, הייתי בבית חולים. "בית חולים" אמרתי
בדאגה, "כן" היא השיבה". "מה קרה?" שאלתי, "סיגריות" היא ענתה.
"הרופא אמר לי שאסור לי יותר לעשן", היא אמרה כשראשה מושפל
מטה- זה שבר אותי!
בלי לשאול את האגו שלי חיבקתי אותה, היא בכתה. כל כך רציתי גם
כן לבכות. ניסיתי לבכות, אבל הדמעות לא זלגו מעיניי, אז ניגבתי
את שלה, היא הביטה בי.
"אני מצטער" אמרתי, "אתה לא אשם" היא השיבה. התנתקנו אחד
מהשני, היא התיישבה בסלון ואני הלכתי למטבח להביא שני בקבוקי
בירה. הגשתי לה בירה ושנינו ישבנו ושתינו בירה. אבל זה לא היה
אותו הדבר- הרי על איכות לא מתפשרים.
אחרי שבוע הלכתי איתה לבדיקות בבית חולים. הרופא אמר שהמצב
משתפר ואולי תוך חודש היא תוכל לחזור לעשן- אבל זה לא מומלץ.
אחרי שלושה שבועות חזרנו אל הרופא, הוא בדק אותה וקבע שבעוד
שבוע, היא תוכל לחזור לעשן. זה היה אחד הרגעים היפים ביותר
שלנו יחד. היא לא יכלה לחכות יותר ועישנו כבר באותו היום
ועישנו, ועישנו, ועישנו...
כעבור כמה ימים מצבה החמיר. אשפזו אותה, ניתחו אותה, הניתוח
נכשל ואיילת מתה.
יום למחרת קברו אותה, הלוויה הייתה לוויה קטנה, לא היו הרבה
אנשים. ואני עומד שם ומביט במשפחה הכואבת, מה שעוד יותר הגביר
את רגשות האשם שבי. אחרי הלוויה חזרתי אל הדירה, עדיין לא
עיכלתי את מה שקרה.
התיישבתי בסלון, הוצאתי מהכיס את קופסת הנובלס שלי והדלקתי
סיגריה. וככה ישבתי כואב בסלון, אני, זיכרונות מאיילת והנובלס.