הוא ילל ממש חזק, החתול שלי. למשך מספר רגעים נערכה התמודדות
צמודה בין החתול שעל הכורסה לחיים יבין שבטלוויזיה, עד שהקריין
הותיק נואש מהתחרות הלא הוגנת ושקעים ברומטריים תפסו את
מקומו.
"עוף מכאן", זרקתי עליו כדור גומי קטן. על החתול, לא על חיים.
"לא רוצה", ענה לי החתול, די בחוצפה.
"מה זה?", שאלתי, די בפליאה, "אתה מדבר?". שתבינו, עד אותו יום
הוא לא הוציא מילה מהפה.
"בוודאי", השיב כתמה על עצם השאלה, "הרי אני חתול, לא כן?"
סקרתי אותו מזנב ועד ראש. הוא אכן היה חתול.
"אה, אני מבין", הפטיר החתול בהתנשאות אריסטוקרטית, "לא חשבת
שחתולים יכולים לדבר".
הוא עלה עליי.
"כל כך אופייני לכם, בני האדם", המשיך, "אם אינכם מבינים מישהו
או משהו, הרי מובן מאליו שהאשמה טמונה בו".
די מעליב, החתול הזה.
"אתה חייב להודות שאין יותר מדי חתולים שיכולים לדבר!", הטחתי
בו.
"כולנו יכולים לדבר!", הוא ירה בחזרה.
"אז למה לא שומעים יותר חתולים שמנהלים דיאלוגים עם בני אדם?",
העליתי נקודה חזקה.
"מאותה סיבה שלא שומעים יותר בני אדם שמנהלים דיאלוגים עם
חתולים", החתול נראה יגע מטיפשותי. "מחסום שפה כמובן. לכם שפה
משלכם ולנו שפה משלנו. אתם לא טורחים ללמוד את שלנו ואנו איננו
לומדים את שלכם".
"אבל אתה למדת", קבעתי עובדה.
"כן", הסכים בעייפות, "וזה לא היה קל. בכלל לא. וגם לא כיף.
שפה איומה יש לכם".
"אם כך מדוע טרחת ללמוד אותה?"
החתול חייך.
"כי אתה מעצבן אותי", השיב בשלווה, "כבר הרבה זמן אתה מעצבן
אותי, ורציתי לומר לך את זה".
"רק בגלל זה?", השתוממתי, "רק בגלל זה כל הדם, יזע ודמעות?"
"רק בגלל זה", אישר בעל השפם.
החדשות נגמרו בינתיים. פוליטיקאים ריצדו על המסך. החתול שוב
התחיל ליילל בקול. סגרתי את הטלוויזיה.
"נדמה לי שיש כאן איזה נמשל", הרהרתי בקול.
"מה זאת אומרת?", שאל החתול, ללא סקרנות דווקא, בניגוד למיתוס
על בני מינו.
"אתה יודע, חתול מדבר עם תובנות פילוסופיות וכאלה", אמרתי, "זה
עמוק. חייב להיות כאן איזה מוסר השכל. אבל אני לא מצליח לשים
עליו את האצבע, וזה גם לא עוזר לי שאתה מיילל ככה".
"זו בעיה נוספת שלכם", ימיים החתול, "תמיד אתם מחפשים משמעות,
גם כשהיא פשוט לא קיימת. ואם לא מצאתם, גם לאחר אלפי שנים של
חיפושים, תוסיפו עוד לחפש, כי אינכם מסוגלים לתפוש במוחכם את
המושג 'חסר משמעות'".
"אתה טועה", מחיתי, שמח על ההזדמנות להעמיד את היהיר הזה
במקומו. "גיליתי את הנמשל. יש משמעות!". וכבר רציתי לומר לו
מהי, אך הוא פנה ממני בחוסר עניין והידס לעבר הדלת.
"חכה!", קראתי אחריו, "זה לא מנומס לנטוש ככה!"
הוא נעצר לרגע.
"אחחח...", נאנח, "בני האדם..."
ונעלם לו בדלת החתולים שלו.