החורף קרב, אפשר כבר לשמוע אותו מתניע ומפלס את דרכו בין
העננים. צינה נושבת בעורפי ומלטפת את הגוף. הכל נהיה אפור
פתאום, אפור וקריר, כמו שאני אוהבת. מעליי טס מטוס גדול שנראה
קטן. מעניין אם האנשים בתוכו מרגישים את החורף. מעניין אם ממש
עכשיו הם מביטים מבעד לחלון הקטנטן שלידם ורואים את החורף
מתקדם לו בצעדים איטיים לכיווני.
מביטה שוב למעלה, העננים הכהים מאיימים במקצת, ומרגיעים בד
בבד. משום מה זה מרגיש יותר בטוח כשהעננים מכסים מעלינו, מעין
הגנה מפני משהו נורא שמסתתר מאחוריהם. אולי השמש הצורבת, אולי
המבול השוטף, ואולי גם כל הכאב שעולה לו לשמיים עם הבכי בכל
יום.
החורף תמיד היה חבר. למרות שהוא קודר, ועצוב, ומצמרר, הוא תמיד
היה שם בשבילי. תמיד נתן לי חום. כן, חום. החורף חימם אותי,
חימם את לבי, שהפך קר מתמיד במהלך הקיץ. זה לא שבחורף הלב שלי
מאושר, או אפילו מחייך, אלא פשוט שהנוף ממלא אותו ביופי הקסום,
העצוב והקר של החורף.
מזמן לא קמתי בבוקר לשמים אפורים, ומזמן לא הרגשתי כל כך לבד.
זה לא שאין לי אף אחד, זה פשוט שאין לי אותו. והחורף הזה,
החורף הזה אני מלאת תקווה שיקרה סוף סוף משהו שיעשה אותו
מושלם. כי החורף הוא מלא בחסרונות- קודם כל קר. תמיד קר. קמים
בבוקר וקר. יוצאים מהמקלחת וקר. פותחים חלון וקר. ולפעמים הקור
הזה הוא מהנה, כשיש לך סוודר חם להתעטף בו או מישהו לחבק. אבל
בשבילי הקור הזה כמעט תמיד מקפיא, משתק. ויש בזה משהו נחמד
בשיתוק הזה, זה הפך למין הרגל, ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת
את החורף. אני רגילה אליו. אני משותקת ופסיבית. לאן שהוא ייקח
אותי אני אלך. ככה, בהתמסרות מלאה. בחורף גם תמיד לובשים המון
שכבות, ולי זה דווקא לא מפריע, אני מאלה שאוהבים להסתתר, ויש
לי גם סיבות מוצדקות. אבל יש אנשים שזה מפריע להם, ואני יכולה
להבין למה. אחרי הכל, לא כולם אוהבים להסתגר שם בפנים ושאף אחד
לא יראה אותם.
בקיצור, החורף אינו מושלם, כמו כל דבר. אבל אם הייתי יכולה רק
לחורף אחד לראות איך זה שבאמת חם לך בחורף הייתי מאושרת.
החורף כנראה כבר ממש פה מעבר לפינה, כי ענן קטן כבר נשבר
ודולפות ממנו טיפות קטנות ותמימות. אחריהן וודאי תבואנה הטיפות
הכבדות יותר, הקשוחות.
אני מתיישבת על ספסל קטן וירוק, שכבר הספיק להירטב מעט, ונהנית
מהטיפות הנעימות האלה, שמתקתקות בקצבן השליו על המכוניות.
המגבים עובדים תחילה בקצב לאט, עוד מעט קצבם יוגבר. מעיפה מבט
אדיש אל הרחוב. כמה ילדים פורשים ידים אל השמים וצוחקים,
מרגישים את הטיפות צונחות על ידיהם הקטנות. על שפתיי נמתח חיוך
עצוב, מלא געגוע לילדות. מעניין למה תמיד מתגעגעים לילדות, זה
לא שהיא הייתה כזו מזהירה. אבל אני מניחה שתמיד העבר מקבל
משמעויות חיוביות יותר, רק כדי שיהיה לנו במה להיאחז בעתיד.
אחרת בשביל מה נחיה, אם לא בשביל הזיכרונות?
הטיפות מתחזקות ועכשיו כבר יורד מבול. המגבים נעים במהירות על
שמשות המכוניות שעוברות. אני קמה ממקומי ומתחילה ללכת. פתאום
כבר לא כל כך נעים בחוץ, וקר נורא. קפוא. בראשי מתנגנת אותה
המנגינה שוב ושוב...

"ופה מתחיל הגשם
גם קר לי בלעדיו
ואף אחד לא מחבק אותי
ולא שואל אם קר לי..."

לבד לי עכשיו. לבד לי כל כך. והדמעות מצטרפות לנגינתן של
הטיפות שהופכות קשוחות מרגע לרגע. הן לא רוצות להקשיב, ואין
להן חמלה. פשוט ניטחות  על לחיי בזעם. עוברת בי צמרמורת. ברק
חוצה עוד ענן, ואתו שובר גם את לבי. אלוהים, תפסיק כבר את
הגשם, תפסיק. הוא לא שומע, הגשם רק מתחזק.
עכשיו החורף כבר כאן, וגם הכאב מתעצם אתו. העננים כבר לא מכסים
אותו והוא נשפך החוצה, אלינו.
כנראה שגם החורף הזה לא יהיה מושלם. אחרי הכל, שום דבר לא
מושלם. אולי בחורף הבא יהיה לי חם, אבל כמו שזה נראה עכשיו גם
אז זה לא יקרה.
אני רצה הביתה ומוסיפה עוד ועוד שכבות. מסתתרת עמוק עמוק
מתחתיהן. כלפי חוץ זה נראה שחם לי עכשיו ושטוב, ואני כל כך
רוצה להאמין שזה באמת ככה, ושהסוודר הזה באמת יעשה לי את החורף
מושלם, אבל בראשי המנגינה לא מוותרת, ומגבירה את הווליום עם כל
דמעה שזולגת על פניי...

"ופה מתחיל הגשם
גם קר לי בלעדיו
ואף אחד לא מחבק אותי
ולא שואל אם קר לי

וקר לי עכשיו".