"הרבה סבל נצטרך להשקיע כאן בשביל קצת אושר".
"אתה מתכוון למאמץ, נכון?".
"לא. סבל"

בגיל 42 לקום, להרגיש שפספסת את הנעורים, להרגיש שעלית על
הרכבת לשומקום ודי נתקעת שם. לבד.
יש אנשים שרואים שהם מחפשים, רואים שהם לבד. יש גם את אלה
שבכלל לא גורמים לחשוד. יש כאלה שמעבירים את הזמן וממש לא
מחפשים , הם בד"כ מקבלים קצת יותר מהשאר.
42, להיות מישהי שאת לא ממש , לנסות לשחזר בשקט את המרד שלא
היה. ללכת לישון ולא להתאכזב מעוד יום שגרתי. לחשוב שאפשר
להשיג הכל תמורת טיפת סבל. סבל לא מאמץ.
כל החיים נראים כמו מעגל שמסתובב בים של אותם תאריכים. וזה
נראה כאילו אי אפשר לצאת מהסחרור. לפעמים בגיל 42 לא יוצאים
מהסחרור, אבל מתיישבים, נותנים לזה לעבור אותך ולא מצטערים.
יכול להיות שזה מי שאני אהיה, עוד אחת שתגיד שכשהיא היתה צעירה
אז לתקופה קצרה קם ונפל הגראנג' והיא תגיד את זה לאותם כמה
חברים קצת שיכורים שפעם לפני הרבה זמן כל מה שעשו היה להקשיב
ביחד לקצת מוזיקה...

14.3.02 - רגע לפני 23 (ולפני שזה נגמר).