באמצע הלילה המ"מ העיר אותי. "סמוחה" הוא אמר, "תאסוף את הציוד
שלך ובוא איתי". זה היה בשבוע השלישי לטירונות ויומיים לפני כן
היה לנו בוחן כושר. "כשאתה נכנס למ"פ תשים כומתה על הראש ואל
תשכח להצדיע". הצצתי בשעון. השעה הייתה 3:52 לפנות בוקר. המ"פ
אמר לי שאחרי תקופת מבחן שבה ההישגים שלי היו גבוליים, בוחן
הכושר הכריע את הכף. אני בחוץ. הוא אמר שהוא מתנצל על הצורה
שבה העניינים התפתחו, ושבטח שהוא מצטער על השעה המאוחרת, אבל
על הבוקר החבר'ה יוצאים למסע שאני כבר לא אהיה חלק ממנו. הוא
נתן לי צו הצבה לבקו"מ לגיוס מחדש, לחץ לי את היד ואיחל
בהצלחה.
ישבתי על המדרכה מחוץ לש"ג. לידי היה תיק ענק עם ציוד
לשבועיים. עוד שעה וחצי מתחילים אוטובוסים. חשבתי אם אני בסדר
עם מה שהרגע קרה. סך הכל שנאתי את הטירונות הזאת. לא הבנתי איך
התגלגלתי לשם, ולמה מגיע לי לסבול ככה. הכשרה קרבית זה לא כיף,
ובטח שלא טירונות. בטירונות קרבית, לא רק שקשה למצוא חברים
איכותיים, גם קשה פיזית להתמודד, והיחס משפיל, והקטע הכי נורא
זה שאף אחד מהמפקדים שלך לא באמת מכיר אותך. למרות שאצלי זה
דווקא יצא בסדר. אתם מבינים, סמוחה זה בכלל הבחור שישן במיטה
לידי. השמנמן. לי בכלל קוראים גולדשטיין. |