מיכאלה אפילו לא הסכימה להביט בי. ביקשתי ממנה שוב ושוב שתסביר
לי מה קרה אבל היא בשלה. מהרהרת. "מה היה קורה אילו" תגידו לי,
למי אכפת מה היה קורה אילו? לא קרה אילו. קרה. זהו. עבר. היא
לא הסתכלה היא רק ננעלה בחדר. הקור הציף אותה. היא חשבה רחוק.
היא חשבה קרוב. היא חשבה. יצאתי החוצה. הלכתי למקום האהוב עליי
- הים. למרות שהיה חורף, למרות שהייתה רוח. ישבתי לי לבד על
החוף ופשוט הבטתי בגלים. הגלים שתמיד סיפרו לי סיפור ואמרו לי
הכל. כל מה שידעתי וגם מה שעוד לא ידעתי. הם סיפרו לי מה אני
באמת חושב ומה אני מרגיש. לא יודע איך. משום מה הם תמיד ידעו.
הם הכירו אותי הכי טוב. הלוואי שהייתי יכול לצחוק איתם. הלוואי
שהיו נותנים לי בטחון. הלוואי שהיו נותנים לי חיים אחרים.
רחוקים מכאן. מקום שבו אני אוכל להיות קצת פחות כבד. קצת פחות
סגור. קצת יותר אני. קצת יותר "חפיף". פתאום הסלולארי צילצל.
זאת הייתה מיכאלה. היא בכתה כמו שלא בכתה כבר הרבה זמן.
"מיכאלה מותק, הכל יהיה בסדר, אל תדאגי, אורן איתך, אני לא
הולך לשום מקום רק יצאתי לשאוף אוויר. את יודעת איך זה צריך
להיות קצת לבד לפעמים" היא עוד יותר בכתה. אמרה לי שהיא על סף
התאבדות ואין לי מה לעשות נגד זה. אמרתי לה שלא תעשה את זה.
ישבתי, הים געש עוד יותר עכשיו. היא אמרה לי שנמאס לה, שאני אף
פעם לא לידה כשהיא צריכה. אמרתי לה שזה לא נכון. הים השמיע
עכשיו פיצוצים חזקים מתוך הגלים כמו אומרים לי משהו. כמו
מספרים לי על מיכאלה. "אורן, אתה לא באמת אוהב אותי, אולי תודה
בזה וזהו?" משהו בי קפא. לא יכולתי לדבר. "אני אוהב אותך"
אמרתי הגלים התחזקו כמו תפסו אותי בשקר. זה לא שקר. לא נכון!
אני באמת אוהב אותה. הים כעס עליי, נבח עליי עוד יום. לא נכון!
אני פשוט צריך שקט! לחשוב! להיות לבד! פיתחתי אובססיה ללאהוב
את מיכאלה. אני כבר לא יכול בלי זה ואני באמת אוהב אותה, היא
בחורה נהדרת. אני אוהב את איך שהיא נראית, את האופי המדהים
שלה, את החיבוקים שלה, את החום שלה, את איך שתמיד היא שם כשאני
צריך אותה. אבל חוץ ממיכאלה לא היה לי כלום בחיים. כל החברים
שלי נראו אחרת. לא היה לי כוח לאף אחד יותר, חברים כבר צעקו
עליי, כבר נרדמתי להם בפרצוף. לא יכולתי לקום בבוקר. לא יכולתי
שלא להתלבש בשחור. נשארתי לבד בלי אף חבר לשיחה. אני מכור
למיכאלה, אני מכור לאהבה שלה. לפעמים נדמה לי שאני מתאהב בה
מחדש ושלא צריך יותר כלום ואז אני יוצא כמה זמן בלעדיה עם
חברים או לעבודה אני מרגיש בודד. אני מרגיש חסר ביטחון. אני לא
יכול אפילו לדבר.
"אורן! בחיי שאתה לא מקשיב לי! אתה שם בכלל?" שמעתי פתאום את
מיכאלה מהצד השני של הקו
"מה קורה לך, אורן? למה אתה כזה? אני נשבעת לך אורן אני לא
יכולה עם זה יותר! באמת שאני לא יכולה, או שתגיד לי מה שיש לך
או שאני לא יודעת מה אני אעשה, החיים סוגרים עליי אני לא יכולה
יותר לסבול שום דבר אני שונאת את כל העולם!!! אני רוצה למות!
אני היחידי שיכול לעזור לי, אורן שלי!! בבקשה תגיד שאתה שם!!!"
"אני שם מיכי שלי" אומר ומרגיש קצת מוזר עם הניסוח למרות שאני
יודע שזה הניסוח הנכון. "אתה לא! אתה לבד שם בים! אתה היחיד
שאכפת לו ממני ואתה בוחר את הים על פני!" "אני לא בוחר את הים
על פנייך, מתוקה שלי, אני פשוט צריך את הזמן לעצמי." "זמן
לעצמך?! אורן, תמיד היה לך כל הזמן שבעולם לעצמך! עכשיו אני
צריכה אותך!" "אבל עכשיו אני הכי צריך את עצמי." "אורן!!
דיי!!! אני לבד!! כולם נגדי!!! אל תדאג עכשיו יהיה לך כל הזמן
שבעולם להיות לבד, אני לא אגרום יותר סבל לאף אחד." אמרה
וניתקה. בשניות הראשונות לא היה לי שמץ של מושג על מה היא
מדברת. לא הקדשתי לזה כל כך הרבה חשיבות בהיתי בים. בהיתי עוד
בים. בהיתי עוד קצת בים שגעש בשצף קצף כאילו אומר לי שמשהו
נורא קרה, ואני עמוק בלב יודע שהוא צודק אבל פשוט המשכתי לבהות
בו. אחרי חצי שעה כשחזרתי הביתה ראיתי המון ניידות משטרה
ושוטרים מקיפים את הבניין שלנו שאלתי את אחד השוטרים שדיבר
בקשר תוך כדי שתיית קפה של אמצע הלילה שענה לי בקול קר ומרוחק
מה קרה
"אה.. איזו מישהי בבניין הזה התאבדה... משוגעת..." "מה?!" לפתע
זה הכה בי! היא הייתה צריכה אותי! נטשתי אותה! מיכי שלי עכשיו
מתה.. הוציאו את הגופה שלה, מיכי שלי... כל כך יפה, כל כך
עדינה, כל כך שלווה... מיכי שלי, אני אוהב אותך, אני לא אוכל
לחיות בלעדייך! מיכי שלי! דברי אליי!!! הכל קרה באשמתי!!! מיכי
שלי, הנשמה המקסימה הטהורה שלי!!! הלכת ממני עכשיו, השארת אותי
לבד בעולם! מיכי!! אני כן אוהב אותך!!! אני איתך!!! אני לידך
עכשיו הכל יהיה בסדר את תראי!!! "חחח... עכשיו זה קצת מאוחר
מידי, בחור" אמר לי השוטר בקול מלגלג. "תשתוק!!" צעקתי עליו
"תשתקו כולכם! אתם לא מבינים!!! זאת אהבת חיי!!! והכל בגללי!!!
בגללי היא מתה!!! הכל בגללי!!! אוי מיכי שלי!!!" אני לא אעשה
לך את זה יותר! אני מבטיח!!! רצחתי את מיכי שלי, אני רצחתי את
מיכי שלי. מיכי שלי לא תחזור.

בספר מחזור כתבו עלינו שאנחנו כמו רומיאו ויוליה, יכול להיות
שהם צדקו. חטפתי לשוטר את האקדח ודפקתי לעצמי כדור בראש. זה
בשבילך מיכי!!! זה בשבילי!!! אני הכי גרוע בעולם!!! מיכי לא
ידעתי כמה סבלת!!! לא היה לי שמץ של מושג! עכשיו אנחנו ביחד
מיכי, לעולם לא נסבול יותר.


בבוקר אמרו בתחזית שהים נרגע, השמש זורחת אפשר ממש להגיד שיום
יפה להתרחצות בים.