הסיפור שלי קרה כשהייתי בן 16, כיתה י', לקראת סוף שנת
הלימודים. שמי הוא רוי.
"אני דלוק עליה" אמרתי לגיא, חבר טוב שלי, כשישבנו במסדרון.
"אתה רציני?! טוב, דוגרי נראית טוב זאתי". דיברנו על אנה,
הילדה הכי חמודה בעולם, לדעתי.
גיא ישב לידי בכיתה, וכל השיעורים רק דיברנו והוא היה הורג
אותי מצחוק עם יציאות מוזרות שלו.
שנינו היינו ילדים שאפשר לומר שהיינו מאושרים תמיד, אולי אפילו
קצת ילדותיים, אהבנו לצחוק והיינו חברותיים מאוד.
"גוף, למשל, יש לה", אמר תום, חבר אחר שלי שישב בצידי השני,
שמע את שיחתנו והחליט להצטרף.
"וואלה חברה עוד יומיים טיול שנתי!" אמר גיא,
"מגניב..."השבתי.
הצלצול נשמע, ובכבדות נענו לכיוון הכיתה. אני הייתי טוב
בלימודים, מה שקשה לי להגיד על גיא, שגם אם היה מחבר 5 ציונים,
לא בטוח שהיה מגיע ל-100.

"אז מה, מבואס שאנה בכיתה י"א?", זרה לי גיא מלח על הפצעים,
באוטובוס כשנסענו לגולן, בטיול השנתי.
"אני אדפוק לך מכות, יא מכוער", השבתי בצחוק, והתחלנו ללכת
מכות, בצחוק כמובן.
בלילה הראשון לנו באיזו אכסניה מטונפת למרגלות איזה הר.
בארוחת ערב ישבו לידי מתן ורועי, שני משוגעים קטנים, אבל אחלה
ילדים. הם ניסו להצחיק אותי כדי שאני אפלוט את כל האוכל, מה
שכמובן לא הלך להם כי אני טוב בדברים האלה.
"טוב, אז בזה יש לך סיבולת", אמר רועי "אבל נתערב שלא תוכל
להקפיץ יותר משתי הקפצות של וודקה...", התגרה.
"אני יכול אחי, אני יכול", השבתי "רק נקבה כמוך לא", התגריתי
בחזרה.

שתיה חריפה בטיולים שנתיים אצלנו היתה דבר אסור, כמובן, מה שלא
ממש הפריע לנו להביא.
ב-1:00 בלילה הלכנו כל החברים, שנחשבו ה"מקובלים" אם עוד אפשר
לקרוא לזה ככה בכיתה י', לחדר של תום, ושם הוצאנו את כל
המשקאות החריפים. היינו "סנובים" מאוד כלפי הסביבה שלנו, מאז
ומתמיד. הסתגרנו בתוך הקבוצה שלנו, מה שהפך אותנו לפופולארים
בקרב הבנות.
אני יודע את הגבול שלי בשתייה, מה שאני לא יכול לומר על כל
החברים שלי, שהשתכרו כהוגן ורק במזל לא שמעו אותנו.
בבוקר התעוררתי ראשון. היינו אמורים לטייל ליד איזה הר, לא ממש
הקשבתי למדריך ככה שאין לי מושג.
באוטובוס רועי לחש לי "היום ב-1:00, תום הביא משהו חדש".
הטיול היה משעמם מוות, במיוחד כשכל הדרך אני צריך לשמוע את
גינוני ההאנג-אובר של חברי.
בלילה באתי עם גיא לחדר של תום.
תום ביקש מכולנו לשבת, והוציא שקית עם אבקה לבנה. ידעתי מיד מה
זה, אני מניח שגם אתם. כולם שתקו.
"מאיפה הבאת את זה?", הפרתי את הדממה.
"יש לי מקורות, אחי", הוא ענה ללא כל הבעת דאגה או פחד.
"רד מזה גבר, אני לא נוגע בחרא הזה", השבתי.
"לא רוצה, לא צריך, יהיה יותר לכולנו. כנראה שזה לא מתאים
לנקבות, רק לגברים", הוא המשיך.
לתום יש כריזמה, הוא נראה בטוח בעצמו תמיד, ויכול לסחוף אחריו
הרבה מטומטמ-- אה סליחה, אנשים.
הפעם לא השבתי. אולי הוא השפיע עלי ואולי לא, אבל החלטתי
לשתוק.
הוא הביא לי כמות קטנה, לנסות ראשון.
העפתי לו את היד בעצבנות, והכמות הקטנה שהיתה בידו נפלה
לרצפה.
"מפגר!", הוא רתח, "זה מלא כסף יא בנזונה!".
"מעניין לי ת'סבתא", השבתי אף על פי שהייתי מפוחד מעט.
"טוב, נעבור לגברים", הוא נרגע באופן מפתיע, והגיש לגיא את
אותה כמות.
גיא, למרבה פליאתי, הסניף.
"מה אתה עושה?! מה אתה דפוק?!", כעסתי עליו, אבל הוא כבר נכנס
לטריפ המזדיין הזה.
"נו, גבר או לא גבר?", התרצה תום.
כולם התבוננו בתדהמה על גיא, שנראה מחוייך, אם כי לא מחובר
לעצמו. לא היה לו מושג מה הוא אומר או עושה, הוא הסתובב בחדר
ונתקע בקירות. פחדנו שישמעו. תוך 10 דקות ההשפעה פגה, וגיא
התאושש, משום שהכמות היתה קטנה.
במשך כל הזמן הזה, שנראה כל כך קצר, אף אחד לא זז.
רק תום ישב מחוייך, מרוצה, כאילו כבר ידע מה יהיה.
"עוד מישהו רוצה?", שאל בנחמדות מזויפת.
דממה שררה.
"אני", הפתיע רועי.
ברגע זה החלטתי שאני הולך.
"לאן אתה הולך, יא חרא?", שאל תום.
"לאן שבא לי. אני לא חייב לך הסברים, יא מניאק".
"רואים? זאת בחורה", ניסה לעצבן אותי.
העדפתי ללכת.

- חודש אחרי הטיול -

גיא, תום, רועי ומתן כמעט ולא הגיעו לבית ספר בזמן הזה.
וכשכבר הגיעו, נראו מדוכאים וחסרי מטרה.
לא דיברתי איתם מאז. הסתובבו שמועות בביה"ס שהם מסניפים קבוע,
מה שהפך אותם לפופולארים אף יותר. אך לא נראה שהם היו מאושרים
מזה. בעצם, לא נראה שהם היו בעלי רגשות בכלל. שום דבר לא הזיז
להם. אני הסתובבתי עם חברים אחרים, לא רציתי להתקרב אליהם
יותר. ויודעים מה? גיליתי שיש אנשים פי אלף יותר נחמדים
ומעניינים מהם.

יום אחד, בשיעור ספורט, הייתי חייב להשתין באמצע השיעור.
ביקשתי מהמורה, רם, רשות. גיא, תום, מתן ורועי כמובן שאף פעם
לא הגיעו לשיעורי ספורט, וכשכבר הגיעו, ביקשו "ללכת רגע", ולא
חזרו.
ירדתי לחדרי ההלבשה. פתחתי את הדלת של השירותים, ותפסתי את גיא
עם האבקה הלבנה על דף, מתכונן להסניף. גיא הסתכל עלי. העיניים
שלו היו אדומות, הוא נראה מבוהל, מפוחד, חושש.
"בבקשה אל תלשין עלי... בבקשה רוי...", הוא התחנן.
חטפתי לו את הדף עם האבקה. הוא עשה תנועה כאילו הוא מתכוון
לחטוף אותו ממני, אך מיד התחרט.
"בוא איתי", ציוויתי.
"בבקשה אל..."
"בוא איתי", חזרתי.
הוא ויתר וקם.
זרקתי את הדף עם האבקה לאסלה, והורדתי את המים.
הוא הסתכל, ובפניו ניכרה אכזבה, אולם הוא לא פצה פה.
הוא התחיל לבכות. "זה בסדר, אתה תצא מזה", אמרתי לו.
לקחתי אותו אל הכיתה, שהיתה ריקה מכיוון שכולם היו באולם
הספורט.
אמרתי לו את כל הדברים הרגילים שאומרים למישהו כדי שיפסיק לקחת
סמים, והוספתי "אם עוד פעם אחת אתה לוקח - אני מפרק אותך"
הוא צחק. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו צוחק מאז. ומאז, הוא לא
חדל לחייך שוב. כן, כל כך קל זה היה לי, אם כי לו זה היה קשה
להפסיק. אבל עם כוח רצון אפשר לעשות הכל, כמו שאמר הרצל או
מישהו.

הזמן חלף ועבר, ותאמינו או לא, אבל השגתי את אנה. אני האדם הכי
מאושר עלי אדמות עכשיו. הצלחתי גם להשיג אותה וגם להחזיר את
גיא, שאגב גם השיג חברה. מיכל קראו לה.
הוא לא הסתובב עם תום ואלה יותר.

כמה שבועות אחרי, תום בא לבית ספר, הופעה נדירה שלו.
הוא ישב במסדרון עם רועי ומתן.
אנחנו עברנו ממולו, כאשר כל אחד מאיתנו הולך יד ביד עם חברתו.
אני לא אמרתי לו כלום.
אבל גיא הסתכל עליו, תום החזיר מבט.
אני קלטתי את החלפת המבטים הזאת, הצבעתי על גיא ואמרתי לתום
"נו, גבר או לא גבר?".


מבוסס על מקרה אמיתי (שהיה ארוך בהרבה).