הבדידות היא חלק בילתי נפרד מהיקום המנטלי של האדם ולמה?
לאף אחד אין באמת מושג זה פשוט ככה, האדם ולא משנה כמה אנשים
סביבו תמיד יחוש בבדידות
לא קרה לכם שראיתם חברים הייתה לכם חברה והרגשתם לבד. אני מדבר
על תחושה מבעיתה ומצמררת שאתם לגמרי לבד בעולם המציאותי שלנו,
פשוט לבד לא משנה מי סביבך פשוט הרגשת מאד לבד. כמעט כמו אדם
מת, רק שאתה בניגוד ל"מת" מרגיש הכל חש בהכל ומלא מחשבות. זה
כמו כלא לכל החיים ללא תנאי שיחרור. מחשבה נוראית האין זו?
לא משנה לאן תלכו או מה תעשו אתם תרגישו לבד. מה שהבנתי על
עצמי זה שמתי שאני מחליט להרגיש לבד רק אז אני באמת לבד.
כי כאשר אדם "רוצה" להיות בודד לא משנה מי יהיה סביבו הוא באמת
יהיה לבד, מוזר.
השאלה האמיתית שאני שואל את עצמי אחרי שזיהיתי את עצמי במקומות
האלו בהם אני "רוצה" להיות לבד, זה למה שאדם יבחר להעביר את
עצמו למצב של "בדידות" שהיא כל כך שנואה מכאיבה ומעציבה, למה
שאדם יביא את עצמו לסבל. הרי כל חיינו אנו מחפשים שלמות. והרי
לא נשיג את השלמות שלנו כי אנחנו מחפשים את השלמות הזו במקום
אחר. כלומר אנו לא מחפשים את השלמות בנו, לכן השיטה דפוקה
מלכתחילה כי הרי אנו מחפשים במקום שהוא לא אנחנו מההתחלה אז
איך נמצא?
זה אבסורד גמור, אבסורד שאנו נכנסים אליו כל הזמן במעגל אין
סופי כזה, אנו מחפשים שלמות ( במקום אחר לגמרי ולא בנו) אנו
לעולם לא מוצאים אותה ואז אנחנו מרגישים נחותים. והאדם נוטה
להתאהב ברחמים העצמיים שלו נוטה לשקוע בהם כמעט כל הזמן וכדי
להוציא אותם לידיי ביטוי הוא מביא את עצמו לתחושה של בדידות
לתחושה שאין אף אחד שאיכפת לו בעולם. אלא רק הוא כאן היחיד
שיבכה על עצמו כאשר יעבור זמנו בעולם שלנו. הוא מעביר עצמו סבל
כל כך נורא ורק בשביל שיוכל להעלות את הרחמים העצמיים שלו
ולתהות בהם ועל מהותו כאן. אז למה בעצם האדם מעביר את עצמו את
כל התהליך המזעזע הזה לעצמו. התשובה נמצאת מתחת לאפנו, הוא
רוצה להיות לבד כדי שיהיה לו למה לשאוף. השאיפה לשלמות ברגע
שהאדם פוסל את עצמו הוא יכול להתחיל לחפש את השלמות. והרי שעצם
החיפוש במקום אחר לא יניב תוצאות ונסגר המעגל הזה. המעגל שהאדם
מביא את עצמו שוב ושוב ושוב במהלך כל חייו.
לא יאמן כמה פעמים אדם יכול לחזור על אותה טעות מטומטמת להצדיק
אותה ולהמשיך לחפש "שלמות"
האם אנו יצורים כל כך טיפשים שהבינה שלנו כל כך פרמיטיבית עד
שאנו ממש מביאים את עצמנו לכזו נקודת ייאוש עד אשר נמאס לנו
מהחיים שלנו?  עד שכבר מאוחר ואנו חושבים על זה שאין דרך אחרת
אלא רק סבל שוב ושוב. יש אנשים שמתאבדים בגלל זה, שמרגישים שכל
העולם נגדם שכולם לא אוהבים אותם והרי אם לא תאהב את עצמך מי
כן יאהב אותך? האדם מגיע למסקנה שאף אחד לא אוהב אותו יותר
בעולם. שהוא לבד נגד כולם.  והם נוטלים את חייהם כדי כיביכול
לברוח מהצרות שלהם צרות שלא היו קיימות בכלל זה הכל נקודת מבט
וחשיבה. הרי הם יצרו מעגל שהם לא מצליחים לצאת ממנו מעגל
שהיציאה ממנו נמצאת ממש מול פניהם. להפסיק את החיפוש המתמיד
המירוץ שווא הזה אל ה"שלמות" הרי השלמות נמצאת כבר בנו כל הזמן
לא במקום אחר. החיפוש מתחיל בתוכנו לא במקום אחר. שלמות היא
אנחנו היא המהות שלנו.  המבוגרים שבינינו שתיימרים להיות חכמים
מאיתנו פי כמה וכמה מתאבדים בגלל נייר. המשמעות של הנייר
המודפס הזה חשובה להם יותר מאשר החיים.
המתנה הכי גדולה שאי פעם אדם יכול לקבל זה את החיים ואנשים
זורקים את זה. למה בגלל נייר או בגלל המעגל הזה. של רדיפה אחרי
"כלום"  מוזר שאדם מוכן לנטול את חייו בגלל משהו שהוא עצמו
הביא.  ומהי עצבות? עצבות זהו רגש מכניע  שנוצר עקב השיפוטיות
שלנו הרי אם לא נדע מהו דבר רע לא ניהיה עצובים לכן בשביל לדעת
מה רע מה פוגע ומה מעליב אנחנו נעשים עצובים או מדוכאים.
ומה קורה עכשיו. האדם לוקח את הכלי הזה ומשתמש בו כנגד עצמו.
כמו עיוור עם הקנה של האקדח מכוון לעבר פניו שלו עם האצבע על
ההדק. אנו מכניסים את עצמו לדיכאון לעצבות ורק בגלל שאנו
מחפשים שלמות במקום אחר ולא בעצמנו. רק בגלל שאנו מפחדים
להראות לעולם שאנחנו גדולים שאנחנו חזקים שאנחנו יפים. רק
בשביל שהאחר לא יהיה "לא מרוצה" לכן אנו מקטינים את עצמנו
מועכים את עצמנו. נותנים לאגו לקנאה ולשנאה שלנו לעצמנו להוביל
אותנו למשך כל מהלך חיינו ואנו מצדיקים את זה בעזרת הרדיפה אחר
ה"שלמות" החיצונית הזו שבכלל לא קיימת מההתחלה.
אני מבין שדרך החשיבה של האדם דפוקה,. ורק כאשר האדם יביא את
עצמו למודעות לגבי כל המעגל הסגור הזה.  הוא יפסיק לאמלל לעצמו
את החיים ויוכל להמשיך הלאה.
ולשמוח ולאהוב את עצמו. הכל נובע מהאדם עצמו. קודם הוא ואחרי
זה החיצוני, הפנימי קודם אחרי זה החיצוני.  המעגל ממשיך האדם
ממשיך ממציא לעצמו תירוצים למה להשאר בחיים הבינוניים המסריחים
שלו ובטוח עובר לכם בראש כרגע "כל זה, זה שטויות, זה לא אני,
לא מדבר עליי" האם זה באמת כך?  עיוורון מוחלט. העיוור לחץ על
ההדק זהו הסיפור נגמר. לקחת את היתרונות שלך כנגדך. שפכת רעל
לצלחת שממנה אתה אוכל.
בעצם אתה "מת מהלך" מאמלל את עצמך כל יום. והכל בשביל להשיג
משהו שכבר נמצא בתוכך, אך למה שאדם יאמין לעצמו למה שיסמוך על
עצמו. עדיף להשאר בשיגרה בדיכאון ובאומללות. כי נוח שם חמים
שם. עצוב לראות אדם שחרץ לעצמו גורל של עצב.