"אני מתהלך בתוך היריעה השחורה הזו. בתוך עולם עמום ובלתי
ברור. הכל חד ומצד שני הכל מעורפל ובלתי מוחלט. מטייל בפסיפס
ענקי שלמעשה מרכיב תמונה אחת קטנת ממדים. הקבוע והמאורגן נעשה
לכאוס והכאוס למאורגן. עיניי עצומות ואני הולך. תוהו ובוהו
סביבי אך הליכתי לא פוסקת. ממשיך לנוע ולא עוצר אף לרגע.
כבמעין טראנס אני נע. לפתע בור לבן. בור רחב ידיים- ענקי כזה.
אני מתקדם בחשדנות ובזהירות אל עבר הבור. מרים רגל אחת ואז את
השנייה וקופץ פנימה. אז, אז מגיעה הנפילה הזו. נפילה חופשית,
פתאומית. משחררת אך מפחידה. מאיימת אך משרה הרגשת בטחון - כזאת
נפילה"- כך כל החלומות שלי דוקטור. בסיום הנפילה, עם הנחיתה
אני מתעורר כשאני מזיע וסובל מכאבים חדים בחזי, שנייה על סף
התקף לב. מה עליי לעשות?
דוקטור גולדנברג הביט בי. הוא היה הפסיכולוג האישי שלי מזה
מספר חודשים כבר, ותמיד ידע לייעץ לי עצות מועילות וחכמות או
לחילופין להמליץ על גלולות. הוא התרומם מכורסתו המשרדית השחורה
והתקרב לעברי. על מצחו יכולת להבחין בקמטי זקנה החושפים מבט
דואג המבשר על רעות. "מה יש?" שאלתי בפחד. דוקטור גולדנברג
ניסה להרגיעני- "שום דבר. פשוט חקר חלומות הוא נושא מסובך שקשה
להעריך את הסיבות לו- אתה מרגיש לחוץ?" שאל אותי כסבא. "לא"
השבתי לו. "זאת אומרת קצת. קשה לי לשים על פניי מסיכה. לחיות
כנורמלי בעולם המשוגע הזה. להתחזות לאדם הגיוני ולוגי כשראשי
אחוז טירוף!".
צלצול חד ופתאומי סימן על סיומה של שעת מפגשנו השבועית. "על זה
נצטרך לדבר בשבוע הבא" השיב לי בנימה מחויכת. החזרתי לו חיוך,
כאילו רומז שאין לו מה לדאוג- השבוע אני לא מתכנן לנסות
להתאבד.

"אותה היריעה השחורה. הבור הלבן והנפילה החופשית. הלילה היה
משהו שונה אבל. נחתתי בשלום וללא פגע. לא התעוררתי. בתחתית
הבור הבחנתי לפתע בתמונה. התרכזתי בה עמוקות מנסה להבחין
בדמויות השונות בה. פניהן היו מטושטשות, כשם שמטשטשים את
פרצופי הקורבנות בחדשות. למרות הטשטוש אפשר היה להבחין בעצב
העמוק שלהן. לפתע הבחנתי כי מדובר במשפחה. שני הורים וילדה
קטנה. הילדה הקטנה מצולמת כשבידה האחת בובת דובי ובשנייה אצבע
מאשימה המכוונת אל עינית המצלמה. פניה מטושטשות כפני הוריה.
התמונה נגעה ללבי והתחלתי לדמוע" - כך היה החלום הלילה, ושוב
התעוררתי באמצע החלום, כשהפעם דמעות נוטפות על לחיי.
"מעניין, מאוד מעניין! - תמיד היו לך חלומות מיוחדים נכון?",
שאל אותי דוקטור גולדנברג והמשיך- "כנראה עניין של יצירתיות
ודמיון כמו של יוצר". "הדמיון שלי שונה משל כולם אבל", השבתי
לו בקול מרוגז כאילו ניסה לקחת ממני את האינדיבידואל שלי,
"בזמן שכולם ציירו בכיתה א' פרחים אדומים ושמש זורחת עם פרצוף
מחייך - אני ציירתי את הפחדים שלי- שחור, רוצחים, מפלצות
ואנסים. בשיעורי מחול כשביקשו מאתנו להכין ריקוד- כולם רקדו
למקצבים קצביים- הריקוד שלי היה ריקוד לשיר רוק צורם. אני מאוד
שונה!". דוקטור גולדנברג נראה כאילו שרבט לעצמו מספר מילים
במחברתו השחורה. אני מכיר את המחברת השחורה הזאת אף יותר משאני
מכיר את יד ימיני. אני יודע בדיוק את צורתו של אבזם הזהב הסוגר
אותה ואת קימוריו של בד העור העוטף אותה. מגיל עשר, כשבאחד
הימים החלטתי להצית את שיערה של בת דודתי בת השש, אני זוכר את
המחברת הזו. הדוקטורים התחלפו, אבל המחברת נשארה בשלה, מועברת
מפסיכולוג לפסיכולוג המתייאשים ממני. לאף אחד אין באמת הצעה
בשבילי כולם מהנהנים בראשם, שואלים כמה שאלות ומשרבטים מספר
מילים במחברת העור ומצטרפים לרשימת הפסיכולוגים שהגדירו אותי
כח"פ - חסר פתרון! דוקטור גולדנברג אומנם ידע לתת עצות
מתוחכמות - אבל לא היה שונה בתכלית העניין מיתר הפסיכולוגים
והערכתי כי זה עניין של זמן עד שגם הוא יבחר להחליפני במטופל
אחר. "מה דעתך לנסות ולהישאר ער כמה זמן שתוכל. כשתרגיש שאינך
יכול יותר להשאיר את עינייך פקוחות לך לישון - בדוק כיצד זה
ישפיע על החלומות של.." לא הספיק לסיים הוא את המשפט והצלצול
הצורם נשמע זה שוב. "תחזור אליי עם זה בשבוע הבא"- סימן לי
דוקטור גולדנברג, החזרתי לו רבע חיוך, כאילו רומז לו שיכול
להיות שקט- השבוע אני אשתדל לא לנסות להתאבד. מובל בכוחניות על
ידי הסוהר הוחזרתי אל תאי. דוקטור גולדנברג הגדיר את זה כמוסד
לקטינים עבריינים. בפועל היה זה ג'ונגל. כל אסיר חייב לדאוג
לעצמו, כשחלקנו התארגנו בקבוצות - כמו במשפחות של חיות. לכל
משפחה היה ראש משפחה וזה הנהיג אותה בתוך בית המאסר. לי לא
הייתה משפחה. כשם שהייתי שונה מכולם בבית ובבית הספר, הייתי
שונה מכולם גם במוסד. המוסד הזה אליו הגעתי בגיל עשר, כשבאחד
הימים החלטתי להצית את שיערה של בת דודתי בת השש.

"עשיתי מה שביקשת" אמרתי לדוקטור גולדנברג בהתרגשות משהתחיל
המפגש. "הכל באמת היה קצת שונה. הצבעים השתנו. היריעה הייתה
לאפורה והבור היה לצהבהב. לאחר הקפיצה גם התמונה השתנתה.
המשפחה נותרה עצובה בעיניי. אולם הפעם היה משהו שונה שהיה לי
קשה לקבוע מהו. לפתע התחוור לי העניין. הילדה החזיקה בידה האחת
את הדובי ובשנייה כיוונה את ידה באצבע מאשימה אל עינית המצלמה
כמקודם אולם לפעולה זו הצטרפה הפעם גם דמות האם. שתיהן משלחות
בי את כל כעסיהן. מרוגז מסוים הנחתי את התמונה והתהלכתי
בתחתיתו של הבור. מתקדם לאורך סדקים ופתחים ניסיתי לחפש משהו
אחר או חדש. לפתע הבחנתי בשער. על השער נכתב באותיות צבעוניות
כאילו נלקחו מספר ילדים- "המשרד של אף אחד!". בתוך החדר עמד
איש שמנמן. פניו מטושטשות כפני הדמויות בתמונה המצולמת. בידו
החזיק בסרגל ארוך. הוא חבט בסרגל על כף ידו. קול החבטה היה רם
ונוקשה. הוא היה חזק ומאיים"- הקול העיר אותי משינתי. "אתה
חושב שזה אומר משהו? יש התקדמות?" שאלתי את דוקטור גולדנברג
במבט מבולבל ומלא תקווה.
"קשה לדעת. פסיכולוגיה היא תורה מסובכת. בפגישתנו לפני שבועיים
הזכרת מסיכה. אתה עדיין מרגיש כאילו אתה אחוז טירוף? חייך
במוסד קשים עלייך?"
"המממ.... לא יודע!" עניתי בתקווה להתחמק מהשאלה. נראה היה כי
דוקטור גולדנברג הבחין בחוסר ההיענות שלי והוא הסתובב אל
שולחנו. בעט שחור רשם במחברת עוד מספר מילים, סגרו בכוחניות
ונתן לי מרשם לכדורים. הודיתי לו ויצאתי ממשרדו, טרם צלצל
השעון. עם צאתי העברתי מבט מיואש לדוקטור גולדנברג, כאילו רומז
לו שהוא יכול להיות רגוע יחסית - השבוע יתכן כי לא אנסה
להתאבד. גלולה ורדרדה וגדולה בשקית פלסטיק שקופה הועברה לי
מתחת לסורגי התא שעה מאוחר יותר על ידי אחד הסוהרים. הצחיק
אותי עד מאוד שהגלולה ורדוה. אותו הורוד עמו צבעו ילדי כיתה א'
את גגות הבתים המאושרים שלהם בציוריהם היה הורוד שיוכנס
בנוקשות אל גרוני ויחליק בושת שלי בחוסר נוחות. הגלולה הזכירה
לי גלולה אחרת, גלולה שניתנה לי על ידי דוקטור גבריאלוב -
הפסיכולוג הקודם שלי. הוא הוברח על ידי באחד הטיפולים שכן
במכתב שנתבקשתי לכתוב, איימתי על חייו. לא ידעתי שהוא יהיה כל
כך רגיש לזה- בייחוד בהתחשב בכך שהוא פסיכולוג. רשמתי לו שאם
רק תינתן לי ההזדמנות אשרוף את משרדו, אבריח אותו מהקליניקה
ושם אחכה לו עם סכין שבאמצעותה אשחט את הקרביים שלו ואפזר אותם
ברחבי המוסד. את עיניו אשמור כדי שיוכלו לראות את הסבל הרב
שממשיך לרדוף אותי, תודות לחוסר הסיוע שלו. גופתו השמנה תיהפך
מיום זה לניצחון הקטינים על הבוגרים במוסד- סוף סוף יאהבו
אותי! לא יודע אם מה שרשמתי היה קיצוני כל כך, אבל זה באשמתו-
הוא ביקש ממני לכתוב לו מכתב - אז רשמתי. במחברת השחורה רשמו
אחרי אותו אירוע כי לילד הפרעות התנהגותיות בהדגשה. מתחת להערה
תמימה למראה זו ניתן היה להבחין בקו תחתון עבה וישר כסרגל.
מראהו היה מאיים ומפחיד.

"היריעה חזרה להיות שחורה. גם הבור שב ללבן. אחרי הקפיצה
התמונה המאשימה והאיש עם הסרגל הרמתי את ראשי כלפי מעלה. לפתע
הבחנתי במלאך לבן כנפיים. הוא חייך אליי וקרא לי. התלבטתי אם
לתת לו את ידי או לא. האיש השמנמן החל מתקרב אליי וקול החבטות
התחזק. בחרתי לתת את ידי למלאך. הוא העלה אותי מעלה. לפתע היו
לי כנפיים וריחפתי לי בין שמיים לארץ מעל עננים ודרך אגמים.
חשתי את הרוח בפנים. הייתי חופשי ומשוחרר. מולי לפתע הבחנתי
בעצם שחור המתקרב במהירות לכיווני. העצם גדל משהתקרבתי אליו.
הושטתי את ידי לעברו על סף נגיעה"- אז התעוררתי. לא יודע מהו
העצם, אבל אני יודע שצמרמורת מוזרה עברה בי כשהתעוררתי.
דוקטור גולדנברג נראה באנדרלמוסיה שלמה אותו המפגש. מעולם לא
ראיתיו ככה. שאלתי אותו באם קרה משהו אך הוא סרב לענות ודרש
ממני להמשיך בתיאוריי. עשיתי זאת עד לצלצולו החד של השעון.
דוקטור גולדנברג ניסה לזרז אותי לצאת מחדר משרדו. עשיתי
כמבוקש. עם צאתי הבחין דוקטור גולדנברג במבט מיואש על פני
כאילו רומז לו שאולי כדאי לו להתעניין - השבוע התאבדות היא
נושא שיש לשקול. יצאתי מחדרו הקטון בערבוביה של תחושות. עם
הגעתי לתאי הבחנתי בשינויים במבנה הכללי בתאים. יותר ויותר
התנגדות נשמעה מצד הקטינים אל עבר ראשי הקבוצות. יותר ויותר
מתנגדים פתחו בקרבות בחדרי האוכל ובתאי השירותים. באחד
הויכוחים קפץ אחד מהקטינים על ראש קבוצתו ודפק את ראשו במראה
תוך שהוא שובר אותה לרסיסים קטנים כגדולים. בלגן ואי סדר החל
מתנהל. בבלגן זה הגנבתי מתחת לחולצתי את אחת מחתיכות הזכוכית-
לכל מקרה. כל ההנהגה והסדר החלו מתפוררים - שרשרת המזון
בג'ונגל של המוסד נשברה. צמחים עלו על היפופוטמים, דגים אכלו
נצים קיפודים דקרו אריות. למזלי הייתי תמיד מנותק מהמערכת
הכללית במוסד. התיישבתי על מיטתי ועצמי את עיני.

היה זה עוד בוקר יום ראשון. כהרגלי נלקחתי על ידי הסוהר אל
חדרו של דוקטור גולדנברג. אך הפעם בניגוד לפעמים קודמות הוא לא
ישב על כורסתו המשרדית וברך אותי לשלום. חיוכו או דאגתו לא
נראו באף פינה בחדר. כל שיכולתי להבחין הוא בפיסת נייר המונחת
על שולחן המכתבים החום שבמשרדו. בפתק נרשמו המילים "המטופל:
גיא בן-דויד. ההגדרה: ח"פ".
ייאוש, דיכאון ועצב עז מלאו את גופי. הוצאתי מכיס מכנסיי את
חתיכת הזכוכית אותה גנבתי עת ניפוץ המראה בתא השירותים בעת
הויכוח. התחלתי חותך את ורידי ופוצע את עצמי. דם החל נוטף על
השטיח הכחול במשרדו של דוקטור גולדנברג. אט-אט יכולתי להבחין
כי אני מאבד את הכרתי. הסוהר שהבחין בי התקרב לחדר אך היה
מאוחר מדי - אבדתי לנצח!

התעוררתי במקום אחר. יריעה שחורה. אחריה בור לבן, עמוק ורחב
ידיים. התמונה הייתה חדה, שלא כמו בחלומותיי. חייתי והרגשתי
הכל -תופעות שטרם חוויתי בחלום או במציאות. קפצתי, כאילו הייתי
שחקן בתסריט ידוע מראש. נחתתי לבסוף בתחתית הבור. הושטתי את
ידי ימינה והרמתי את התמונה. הדמויות לא היו מטושטשות יותר.
ניתן היה להבחין במשפחה. הילדה הקטנה התגלתה לי למעשה כבת
דודתי. כל שלוש הדמויות היו קרחות כאילו שערות ראשם נשרפו.
הילדה החזיקה בידה האחת דובי וידה השנייה כידי שני ההורים
שולחים לעברי אצבע מאשימה. גם האב הצטרף להאשמה. זרקתי את
התמונה ושברתי את מסגרתה. רצתי דרך  הסדקים ולבסוף הגעתי אל
השער. משהתבהרה חדות ראייתי, עקב הריצה, הבחנתי כי החדר היה
למעשה הקליניקה אותה איימתי לשרוף. האיש השמנמן התגלה כדוקטור
גבריאלוב. הוא עמד שם כשהוא מכה על כף ידו בסרגל. הסרגל היה
ישר לחלוטין ועבה עד מאוד - יוצר רושם מאיים ומפחיד. הפעם
הצטרף לידו אדם אחר. לא בדיוק הבחנתי בו כשנמשכתי על ידי המלאך
הלבן מעלה, אולם יכולתי להבחין בקמטי זקנה על מצחה של הדמות
ובקופסת גלולות ורודות, עם גרירתי אל על. המלאך הטיס אותי -
החופש מעולם לא היה מתוק יותר. טעמו של השחרור היה עדין וריחו
כריח ורדים אדומות. לפתע התקרב לעברי עצם שחור וגדול ממדים.
משהתקרב יכולתי להבחין במחברת השחורה מתקרבת לעברי. אבזם הזהב
היה פרוץ והמחברת הייתה פתוחה בעמוד מסוים. משהגעתי לתחום
נגיעה תפסתי אותה ויכולתי להבחין במילים- "הקטין: גיא בן-דויד.
ההגדרה: הרג עצמי". לפתע צנחתי מטה. צניחה מהירה וחדה. כאבים
אדירים בחזה ובראש. עוטפים אותי. כמגורש מגן עדן נפלתי. האוויר
כבר לא היה מתוק מרגע לרגע נהיה טעמו מר וחמצמץ. ריחו השתנה אף
הוא ונהיה לריח צחנה חריף. לבסוף נעצרה הנפילה. ניסיתי בכוח
להיעמד על רגליי אך ללא הצלחה. הרמתי את ראשי והבחנתי במעגל אש
גבוה  סביבי. במרכז האש יכולת להבחין בסימנים. למעשה היו אלה
אותיות- תוך התמקדות בהן יכולתי בקושי לקרוא: "ברוך הבא לשאול!
ברוך הבא לגהנום!"- ג'ונגל מסוג אחר...