הלכנו לעשות קניות לחג. לילה לפני כן עשינו רשימה. כלום. מה
כבר צריך לחג? הכל כרגיל. זהו! אנחנו לא כמו האלה שנכנסים
לפאניקה וקונים את כל ההיפר. לא! אנחנו נקנה בדיוק מה שצריך.
חבל על הכסף
וחבל על הדברים שיעמדו סתם ויתפסו מקום.
כתבנו הכל בפתק. אולי שלושה-חמישה מצרכים, וזהו.
נסענו. הייתה לנו הרגשה שאנחנו בנתיבי איילון. אולי שלושת-רבעי
שעה היינו תקועים בפקק. בסוף מצאנו חנייה כל כך רחוקה, שאמרתי
לאשתי שהגלגלים של העגלה יתפוררו עד שנגיע לאוטו. ואת העגלה
הרי
צריך להחזיר! מוציאים משם אחר כך מטבע של חמישה שקל. על זה לא
נוותר! מצאו להם פראיירים.
בכניסה היה תור אימים. אני בכלל יש לי מחלת החיכיון. ברגע שאני
צריך לחכות, אני מקבל נרווים. באמת! בפרופיל הצבאי שלי רשום
"סעיף חיכיון", ובסוגריים כתוב: החיכיון גורם לו לאי שפיות
זמנית, כסיסת ציפורניים, רקיעת רגליים, טיפוף באצבעות, דופק
מהיר, אי שקט ומצב רוח נירגן.
הפעם איכשהו התגברתי, במאמץ נפשי.
כיוון שלזוגתי אין רשיון נהיגה לעגלה, נאלצתי לעשות זאת לבד.
גלגל שמאלי אחורי לא היה מאוזן. העגלה משכה כל הזמן הצידה. זה
כבר לא סימן טוב.
"בשביל שלושה-ארבעה דברים צריך עגלה?", התלוננתי.
התשובה הייתה שזה בעצם בשביל המטאטא שברשימה. הרי אי אפשר
להיסחב איתו ביד! צודקת. בסוף אני אספר על התסבוכת שגרם לי
המטאטא הזה.
התחלנו לפי הרשימה, אבל מה, אי אפשר להתקרב למדפים. הכל מפוצץ
מאנשים. רק ככה, בין הראשים והכתפיים יכולנו לזהות את המקרר של
המוצרי חלב. בינתיים אשתי הלכה לי לאיבוד בתוך כל המתקוטטים על
התשע-אחוז והגילבוע והדני. מזכיר לי את הקרב על המילקי.
איכשהו היא נחלצה משם, אבל במחיר התסרוקת. זה כבר יעלה לי, אני
רואה. מאידך, יותר חשוב שנגרם לה אושר: היא הצליחה להוציא משם
איזה שני קוטג'ים ופריגורט אחד. היה שווה.
עכשיו עברנו אל הירקות.
"אבל זה לא ברשימה!", אמרתי בייאוש.
נכון, אישרה אשתי, אבל בכל צריך משהו לילדים.
"בשביל איזה קישוא את מוכנה להרוג את עצמך?"
לא קיבלתי תשובה כי היא כבר צללה בחירוף נפש אל תוך הקהל המלקט
בחיפזון תפוחי אדמה וגזר וכרוב ובטטה ולימונים ושום ובצל
וצנוניות ואבוקדו ואני לא יודע מה עוד. מכל המהומה היא הביאה,
בצהלת
ניצחון, כרוב.
"מה נעשה עם זה? הרי אימא שלך מכינה לנו כל שבת כרוב ממולא?"
אבל היא כבר הייתה בטראנס, וריחפה אל המדף של היינות. בדרך היא
אספה אל חיקה מטאטא והושיטה לי. זה אותו מטאטא שאחר כך סיבך
אותי.
אז מה קנינו? את כל מה שברשימה, וקצת. זה כיסה בקושי את תחתית
העגלה. דהרנו אל הקופה. הייתה שם אווירה משפחתית. כל משפחה
לפחות שתי עגלות גדושות וגולשות. והיה שם גם הווי מיוחד לתורים
כאלה בהיפר, (מושה! היבאת חמש-עשרה מילקי? יהושוע! יהושוע! אתה
לא שומע?! תביא קרטון בירות! זה עכשיו במבצע!), ואחד, הייתה לו
שם עגלה שלמה עם שק. ממש שק תפוחי אדמה. יכול להספיק לכל
הרעבים באפריקה.
אשתי הסתכלה ימינה ושמאלה, הרגישה לא נעים עם הצניעות הזאת
שלנו, ואמרה: "אוי שכחתי!", ואצה רצה והתחילה לשים בעגלה מכל
הבא ליד, העיקר שיהיה מלא.
הגלגל ההוא, שמושך כל הזמן הצידה, כבר גסס. ליד הפריז'ידר של
הגלידות בקושי העגלה זזה. בסוף זוגתי תפסה שכל, שמה חבילה של
נייר טואלט, שזה הרבה נפח. עכשיו באנו על סיפוקנו, כמו
שאומרים. העגלה שלנו נראתה לא פחות משל אחרים. כמו בשיר ההוא:
מלוא הטנא.
זהו! אפשר להסיע את העגלה המקרטעת אל התחנה הסופית. אל הקופה.
אבל, ליד הקופה כמובן תור. ואני, כפי שסיפרתי, יש לי סעיף
חיכיון. אחרי שאיזה שתים עשרה עגלות כבר עברו. ונותרו רק אולי
עוד
שלושים ושתיים, איבדתי את הסבלנות. אמרתי לאשתי שעד שיגיע התור
שלנו, אני הולך קצת לשוטט.
קיבלתי אישור, אבל היא אמרה לי שאם כבר, אז שאקח את
האספרסו-לוואצה שאני אוהב. וגם גפרורים ונרות, ושלא אשכח
סוכרזית, למרות שהייתי מוכן להישבע, שאי שם במצולות העגלה, כבר
יש. וכן, שאקח  אתי את המטאטא, כי היא בטח תשכח את זה. אימצתי
את המטאטא אל לבי והלכתי לשוח באולם הגדול, הרחק מן ההמון
הסוער.
שולה, מהעבודה, שאני שונא אותה ואנחנו כמעט לא מדברים, מאירה
לי פנים בין הדוכנים:
"מה שלומך? מתאים לך המטאטא! אם כבר, אז הייתי נותנת לך אפילו
שניים, הרי זה במבצע".
המבצעים האלה, של שניים במחיר של אחד, זה עוד יעלה לי בסוף
בהקסנשוס, כך קוראים, נדמה לי, לבעיות גב, של כאלה שחוזרים מן
ההיפר.
"מה לעשות", אמרתי במיסכנות, "כל אחד לפי הכישורים שלו!".    

סובבתי לה את הגב. אבל שם, ליד הדוכן ההוא, שרוצחים בו את
הדגים, מגיחה לי, כמו איזו בת-ים, הראלה, המורה ללשון, שאני
שונא אותה עוד יותר. זאת, שיש לה ר'יש כמו של אורה נמיר.
"האם ידוע לך שם הפעולה שעושים במטאטא?", היא שואלת, כאילו היא
בכיתה, לפני התלמידים.
"טיטוא!", אני אומר לה כלאחר יד, או כפי שהמדקדקים אומרים:
מניה וביה.
"טעות בידך!", היא מחייכת כאילו ניצחה בקרב, "לידיעתך, אומרים
טיאוט!".
רציתי להגיד: טיאוט אבא שלך, אבל היו עוד אנשים סביב.
"תלמד לדבר!", הוסיפה בטון הדידקטי שלה, ועוד אמרה:
"להתררראות!", עם הרבה ר'ישים. זאת, כל ר'יש עושה לה את היום.
ברמקול, שכל הזמן בירבר על מבצעים, שמעתי פתאום: "אתה עם
המטאטא! ליד החומרי ניקוי, לנקות ליד קופה תשע!"
מעניין. בדיוק אני עומד שם, ליד החומרי ניקוי.
"אתה שם, עם המטאטא! אתה לא שומע? לך לנקות ליד קופה תשע!"
אישה אחת אמרה לי: "קראו לך ברמקול, אתה לא שומע?"
הצבעתי על עצמי בסימן שאלה: "את מדברת אלי?"
"כן, כן. אמרו לך לנקות...!"
לא הבנתי מה היא רוצה, אבל אחרי דקה התייצב לידי, אחד גוץ
במשקפיים, ואמר: "למה אתה לא הולך לנקות? אה?"
רציתי לענות לו, אבל הוא, בקול צרוד כזה, אמר: "אתה מפוטר!"
רציתי להתבדח איתו, אז שאלתי: "ומה עם פיצויים?!", אבל הוא
התרתח וצעק: "החוצה!"
ראיתי שאין מה לדבר איתו, אז התחלתי ללכת לכיוון הקופה.
"תחזיר את המטאטא!", ציווה האיש.
"נפלת על הראש?", התרגזתי.
"החוצה!", הוא צווח בקול דק, על סף התקף לב.
בקיצור. אני לא רוצה להלאות אתכם בכל פירטי האירוע, שהרי כמעט
כולכם הייתם שם בקהל, וניסיתם לעזור לאיש. פתאום, כולכם נגדי,
וגם לא נתתם לי לדבר!
ורק נותר לי להוסיף, שאשתי אומנם הושיעה אותי, אבל אני יודע
שעד הפנסיה, לפחות, היא תזכיר את הבושות שעשיתי לה.
מצד שני, כדי לא לסיים באווירה כל כך פסימית, אני חייב לציין
כי נפלה החלטה גורלית אצלנו בבית: אתה, בהיפר לא תדרוך בחיים!
לא יחד אתי! בשביל זה יש מישלוחים הביתה.