לפעמים אני תוהה איך היית מגיב אם הייתי מתה היום, עכשיו.
אני יכולה לדמיין את סתיו או אורנית או מיכל מספרות לך, שאהבתי
אותך.
הן היו מספרות לך כמה דיברתי עלייך, מה אמרתי ובאיזה טון,
מדווחות לך על העיניים שלי שתמיד הסגירו אותי ואיפשרו להן
להבין אםהיית טוב אליי, או אם הכאבת לי.
הן היו משחזרות כל מיני דברים, ובוכות ואתה, אתה לא היית בוכה.
זה לא כאילו אתה אוהב אותי.
אבל אם היו שואלים אותך, היית אומר שכן, אולי כדי לצאת קדוש
אולי כי לא יהיה לך נעים לחשוב שאתה לא אהבת את הבחורה המתה
הזאת, שהייתה כל כך מאוהבת בך.
אנשים יחשבו שאתה הכרת אותי הכי טוב, ואתה תצטרך להעמיד פנים,
אתה תדבר עם ההורים שלי ותגיד כמה אהבת אותי ואיזה מתוקה
הייתי, וכמה הייתי נחמדה ומעניינת.
אולי תכעס על עצמך, שלא היית מסוגל להתאהב בי, שלא התאמצת
מספיק כדי שאני אהיה מאושרת.
"מה לעשות." אתה תביט לשמיים, או לקיר, או למראה "לא ידעתי שאת
הולכת למות היום."