תל-אביב, 18.03.2003.

"לחיי המלחמה שבדרך", עידו מניף את כוס הבירה ומנסה ללגום את
כל השליש בבת-אחת.
קילוח צהוב דק זורם מקצה פיו אל פינת סנטרו, ומשם מטפטף בחוסר
תכלית אל החולצה השחורה שהוא לובש.
מחר תתחיל מלחמה.
החורף האחרון התאפיין בשפע פרשנויות שחזו "מחר תתחיל מלחמה",
אבל מחר תתחיל מלחמה. אולי כבר הלילה.
התסריט האמריקאי נוהג לסגור חשבונות פתוחים, במיוחד כשמעורב
בהם כבוד אב.
מחר תתחיל מלחמה.
"במלחמה הקודמת זיינתי כמו שפן", משחזר עידו. היתה לו דירת גג
בסירקין, ומדי לילה טיפסה בחורה אחרת את 39 המדרגות אל
האורגזמה המובטחת. "איזה חיים שעשיתי אז", הוא נאנח בסיפוק
מהול בנוסטלגיה. מבטו צונח אל הטבעת שמעטרת את אצבעו.
הפאב החשוך מתמלא אט-אט בבחורות מעוטות לבוש. הן מפזרות סביבן
חמדנות הורמונלית והבטחות שספק אם ימומשו.
"מזל שאנחנו רק בסוף שביעי", עידו מניח על השולחן את הבטן
המדהימה של הילה. הוא מהנהן בראשו, כאילו מנסה לשכנע את עצמו
שהוא באמת עומד להפוך לאב.
העיניים שלי מרחפות אל הבאר. הילה שרועה לאורכו, חושפת איברים
ששמש קיצית זרעה בהם נמשים קטנים.
הראש הגדול-מדי של עידו נע מעלה ומטה בתנועות קצובות. בהיסח
דעת הוא מנכס לעצמו את המכבי שלי. "עומרי יוולד אחרי המלחמה",
הוא אומר, "זה טוב". הילה לא סגורה על עומרי, היא עדיין מחפשת
שם.
מחר תתחיל מלחמה.
אני נועץ מבט בעידו: "קשה להאמין שאתה אשכרה הולך להיות אבא".

"והילה", אני מוסיף, "הילה תהיה אמא". האמא הכי יפה בעולם, עם
העיניים הכי ירוקות והציצים הכי מתוקים. ועומרי-או-שלא יהיה
ילד טוב. ילד טוב של אמא. הוא לעולם לא יגיד לה לא. אי אפשר
להגיד לה לא.
עידו מחסל בזריזות את הבירה, ומזמין עוד סיבוב של יש מכבי יש
חברים.
"איזה כיף לך", האישונים שלו מתרחבים, "אתה הולך לחגוג במלחמה,
מה? הפחד מטריף את הבחורות, עושה להן רטוב בכל המקומות. אתה
בטח תחגוג עליהן".
הילה תמיד מדברת על השילוש הלא-קדוש של תשוקה, אהבה ומלחמה. אה
לה גר קום אה לה גר, היא נוהגת לדגמן את הצרפתית המשכנעת שלה.
הילה צודקת. הילה כמעט תמיד צודקת.
ילדה שהתחפשה לפאם-פאטאל מזכירה לי שהיום פורים.
"יש לך אש?" היא מאתרת ניצוץ בעיניים שלי.
עידו שולף מצית.