אני לא מסוגלת להעביר יום אחד בלי להיות צינית. פשוט לא
יכולה.
ולמה? כי זה נטבע בתוך האישיות שלי, בתוך האופי שלי.
זה לא היה שם תמיד. זה לא היה באף אחד במקור.
הציניות הלכה וגברה ככל שהחברה נעשתה יותר קרה וחסרת רגישות
כלפי הפרט. הפרט הדחיק את הסבל והכאב שלו, וביטא אותם
בציניות.
הוא הפך להיות דומה יותר ויותר לאותם דברים מהם ברח.
למה אני צינית? כי התעללו בי כשהייתי קטנה. ספגתי מכות, קללות,
עלבונות והשפלות.
אחרי תקופה של סבל, ראיתי את האור- אם אני אהיה צינית, ואגיב
להתגרויות בציניות, והם יעזבו אותי בשקט. תדמיינו ילדה בכיתה
ד', סך הכל בת 8, מנסה להיות צינית. לא הלך לי.
לא הייתה לי מספיק מרירות בחיים, אבל אל דאגה, עזרו לי לצבור.
סבלתי עוד קצת, זייפתי לעצמי מחלה כרונית כדי שאני לא אצטרך
לחזור לכיתה שלי, אבל לא הלך לי. החזירו אותי בכח.
בסוף פיתחתי ציניות, אחרי 4 שנים, בכיתה ח', בגיל 12, כשצברתי
מספיק כאב לב ומספיק צלקות נפשיות ופיסיות כדי לדעת איך להגיב
על כל דבר במידה גדולה של גועל וסרקאזם.
זה הפך אותי לאדם סגור. עד היום אני מדחיקה את כיתות ג'-ח'.
אני לא זוכרת מה הלך שם. בכוונה. אני לא מוכנה להתמודד עם
דברים כאלה. יום אחד, עם קצת תמיכה, אני אצליח. בינתיים,לא
הולך לי.
כל כיתה ח' הסתובבתי לבד, סגורה עמוק עמוק בקופסה הקטנה שלי,
לא רוצה לצאת, קר בחוץ. בחוץ ינסו לפגוע בי. לאט לאט הפכתי
להיות סנובית, אני לא אצא החוצה כי האנשים בחוץ נמוכים ממני,
הם לא שווים אותי. כך הפכתי לדבר שהכי שנאתי-הייתי סנובית כמו
אותם האנשים שהתעללו בי. אנשים שחשבו שהם יותר טובים ממני,
ועדיין חושבים.

להיפתח היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. עשיתי זאת מהרבה רצון
ותקווה. קיוויתי להפתח. רציתי להראות את האני האמיתית. זו
שכלואה בתוך הקופסאה הקטנה, זו שמפחדת לצאת החוצה.
החלק הציני עדיין כאן, הוא כבר חלק ממני. כמו הצלקות על
הברכיים והמרפקים. את זה שום דבר כבר לא ישנה. אבל אני יכולה
לשנות את מה שאני אעשה.

עד היום, יש מעטים שמכירים אותי כפי שאני. יש אנשים שחושבים
שאני סתם רוסיה, יש אנשים שחושבים שאני חייכנית וחמודה.  אבל
יש הרבה מתחת לקליפה. הבעיה היחידה היא, שאין מתנדבים לקלף.
ציניות היא המפלט הכי קל של הנפש החלשה. במקום להחלש, תחזיקו
בחלק שלכם בנפש, החלק שאף אחד לא מכיר, ופשוט תהיו עצמכם, בכל
מחיר.