יצירה זו לא מכווונת לשאר המשתמשים.
ואם היצירה בכלל לא מכוונת לשאר המשתמשים, למה אני בעצם מפרסמת
אותה?! ולמה אני כל יום מתחברת לאתר מחדש כדיי לבדוק אם אולי
בטעות ולגמרי במקרה אישרו את אחת מיצירותיי, אם אני בכלל
מעדיפה להישאר בעילום שם?
אני רוצה שיידעו מי אני, אחרת לא הייתי מפרסמת את כתביי
השונים, אבל אני לא רוצה שיידעו שזאת אני, אותה הנערה שממילא
אלמונית לרובכם אך מוכרת למיעוטכם, ומהמיעוט הכה דל הזה אני
חוששת כל כך, ובלי סיבה?
כשחושבים על זה, אני יכולה להיות הבת של השכנה ממול, המעצבנת
מ-י"ב4, הסנובית מ-י"א3, ואולי אפילו החברה הכי טובה (?!)
אני בהחלט לא איך שהסביבה שלי מכירה אותי, וזה מבחירה. אולי
אני צבועה לכולם? או שאולי רק לעצמי? חיה בשקר אחד גדול
שקוראים לו 'החיים שלי'? לא. בהחלט לא. לכולם אני לא צבועה,
בסך הכל אני מראה להם צד אחד באישיות שלי, הם לא צריכים להכיר
אותי כל כך מקרוב, גם ככה אם הם יהיו קרובים יותר אני אהיה
פגיעה יותר, עדיף לי להישאר רחוקה. זה נראה כאילו אני מנסה
לשכנע את עצמי אבל באמת שלא, אני באמת מאמינה שעדיף לי להסתגר
בתוך שיריון קשה ולא להראות לסביבה שאני פגיעה, למדתי כבר שלא
כל האנשים טובים מטבעם, וחלקם עלולים לנצל זאת...
לא תמיד הייתי כזאת, פעם הייתי הרבה יותר פתוחה עם אנשים, אבל
בעקבות מספר אירועים בחיי החלטתי להסתגר קצת, אימצתי יותר את
המשפט "אם אין אני לי, מי לי", ושלא תבינו לא נכון, יש לי המון
חברים ומשפחה וכולם נורא אוהבים אותי ואני נורא אוהבת את כולם,
ואני תמיד מחייכת ותמיד מנסה להראות לאנשים את החצי המלא של
הכוס גם אם אין כזה... אבל לעצמי? אני שונאת לשקר לעצמי,
ולחיות באשליות ובתקוות שהכל יהיה טוב ('כגודל הציפיה - גודל
האכזבה', עוד משפט שאימצתי).

כמעט כל אחד מכיר את זה השמח, שתמיד מבדר את כולם, והוא כזה
מקסים וחבר טוב של כולם ונראה שהכל טוב בחיים שלו, והוא אף פעם
לא מתלונן, ותמיד שמח לעזור כשהוא יכול. בנאדם מאושר כביכול..
אני לא מאמינה שקיים בנאדם שהוא מאושר, וזה לא שאני דכאונית
כזאת, אני פשוט מציאותית... זה לא שרע לי בחיי, אפילו דיי טוב
לי ואני יכולה להגיד על עצמי שאני רוב הדברים שאמרתי לפני מספר
שורות, וידעתי גם לא מעט רגעי אושר. אבל מאושרת? בהחלט לא.