בפעם האחרונה שראיתי אותו, זאת אומרת לפני הפעם ההיא, זה היה
כשהוא היה בן 7 בערך. הוא ישב על ארגז, שהיה בחצר שלנו, וחיכה
להורים שלו שיקחו אותו הביתה. בעצם, הוא לא חיכה להם, הוא אף
פעם לא חיכה, ככה זה נראה תמיד. ילד שאף פעם לא מחכה שיקרה
משהו, יודע שדרך זו או אחרת שצריך לחיות את הרגע, את ההווה.
ולמרות זאת הוא לא חי בשום זמן - רק בדמיון שלו.
הייתי אז בת 11, והוא היה מספר לי סיפורים. על הכל, על החלל
ודרקונים ונסיכות וארמונות עתיקים, ותמיד הוא היה מכניס אותי
לסיפור אם ביקשתי ממנו. פתאום הפכתי לחייזרית או נסיכה, או
מכשפה רעה, או כל דבר אחר. אבל תמיד הוא יכל להכניס אותי
לסיפור. וידעתי שהוא לא מכניס לסיפורים שלו כל אחד שמבקש. זה
שימח אותי.
מאז לא ראיתי אותו שנים, המשפחה שלו עברה לירושלים ואני נשארתי
ברמת גן. לפעמים היו צצות בי מחשבות על הסיפורים שלו, שבטח
עכשיו הוא מספר סיפורים על ירושלים ועל הכותל ועל הערבים
והיהודים. אבל אני כבר לא יכלתי להיות בסיפורים האלה. אם הייתי
מבקשת הוא בטח היה מסכים.
אחר כך די שכחתי אותו. הוא נבלע בתוך העבר שלי. חגי, הבן של
צילה ויהודה, ילד בן 7 שיושב על ארגז בחצר.
לפני שבועיים היה לי ראיון עבודה לעיתון הארץ.  חיפשתי עבודה
בתור צלמת, התקבלתי ואחרי כמה ימים התחלתי לעבוד התחלתי לעבוד.
עברתי בין השולחנות הצפופים וראיתי איזה בחור אחד שמצייר
דרקון. עצרתי לידו, הדרקון הזכיר לי את הסיפורים של חגי,
הדרקון הטוב ששומר על הטירה של הנסיכה. ובאמת מאחור היה ארמון
קטן, בדיוק כמו שזכרתי.
"הנסיכה בתוך הארמון?" שאלתי אותו וחיכיתי לתגובה. הוא הסתובב
אלי, הפנים שלו כמעט לא השתנו, רק התבגרו קצת. הוא חייך, זיהה
אותי.
"הגר?" הוא צחק את אותו הצחוק שהיה לו לפני חמש עשר שנה.
גלגלנו את השיחה הרגילה של "מה עבר עליך בשנים האלה" שהיתה די
מסובכת כשחושבים על 15 שנה אחורה, אבל השיחה זרמה. הוא סיפר
שהוא למד ציור וכתיבה, הציור כדי לשמור על הסיפורים שלו
והכתיבה דווקא כדי להתרחק מהם, הוא מעולם לא כתב את הסיפורים
שלו (ככה הוא לפחות אמר אז), הוא רק עסק בכתיבה עיתונאית.
"לתעד, לא להמציא" הוא אמר וכאילו הטיף לעצמו, ניסה לשכנע שזה
מה שהוא אמור לעשות.
"אף פעם לא חשבת לנסות לכתוב את הסיפורים שלך? הם היו
מקסימים..."
"תודה... אבל העדפתי לשמור אותם בדמיון, ובציורים. שלא ישתלטו
לי על החיים." הוא עצר ואז אמר, "אני צריך לזוז, נדבר..." ואסף
את הדפים שלו.
בימים שאחרי לא יצא לנו לדבר ממש, שנינו הוצפנו בעבודה. אחרי
שנרגע המצב בעיתון קבלתי ממנו מכתב,
"בממלכה קטנה גר נסיך בארמון קטן ויפהפה, מול הארמון שלו היה
עוד ארמון, של הנסיכה היפה ביותר בעולם. במשך שנים היו עוברים
הנסיך והנסיכה זה על פני זה ומחליפים חיוכים והנסיך התאהב
בנסיכה. אך כשהם היו נפגשים הוא היה שר לה שירים על רב יופייה
ועל טוב ליבה. הוא היה אומר לה כמה שהוא רוצה לנשק את שפתיה
היפות, אך מעולם לא נישק.
בממלכה אחרת גרה נסיכה אחרת. יום אחד נדדה הנסיכה לממלכתו של
הנסיך והנסיך ידע שהיא נסיכה חכמה אשר שומרת בתוכה את הסודות
שיעזרו לו לממש את אהבתו אל נסיכתו."
ישבתי מול הדף שנרטב קצת מהדמעות שלי. הוא הכניס אותי לסיפור
שלו. הוא הכניס אותי לחיים שלו.  
והוא מבקש ממני עזרה.  
יום למחרת ניגשתי לשולחן שלו.  "חיבוק?" חייכתי אליו. הוא קם
וחיבק אותי. "אתה אותו הילד מאז, אה?" שאלתי אותו והוא הנהן
בראשו, קצת עצוב. בהפסקת הצהריים הוא לקח אותי למסעדה קטנה,
שהוא אוהב, ודברנו. הוא סיפר לי הכל על הנסיכה שלו, על איך
שהוא אוהב אותה ואיך שהוא היה כותב לה סיפורים והיא היתה
מחייכת אליו. ואף פעם לא קרה משהו אמיתי.
"אני לא מסוגל לצאת מהבועה... נכלאתי בתוכה... כמה חודשים לא
יצא לדבר איתה בכלל. ראיתי אותה כמה פעמים בשכונה."
"איך הכרת אותה?" הרגשתי כל כך משונה כשדברתי איתו, כאילו
שהעבר נכנס לי שוב לחיים ומתמזג איתם, הכל נהיה לשלם אחד.
החיים שלי. והוא חלק מהם.
הוא סיפר לי שהוא הכיר אותה פה במסעדה, הם ישבו אחד ליד השני
והוא לא שם לב שהוא בוהה בה. ואיך שהיא צחקה. "כמו נסיכה".
והוא הסתכל עלי, אך לא ממש עלי, במבט ביישני.
"אתה באמת אוהב אותה, אה?" הוא הנהן בראשו. "אז נעבוד קשה עד
שאתה תוכל לממש את אהבתך אליה." הוא צחק.
למחרת הוא השיג את הטלפון שלה. הוא כבר ידע איפה היא גרה אבל
לא רצה לבוא אליה הביתה. הוא ביקש שאני אחזיק לו את היד כשהוא
מחייג. אז החזקתי לו את היד. זו כבר לא היתה יד של ילד, אלא של
גבר צעיר, יד שלא לוקחת אותי לגן שעשועים, יד שמחזיקה אותי. לא
מרפה, מבקשת שאחזיק גם, שאשמור.
"שי?" הוא אמר והחל להסתובב באי נוחות בדירה שלי, "אני רוצה
שנפגש."
"טוב. במסעדה?"
"כן... מחר בצהריים? סביבות אחת?"
"מחר בצהריים."
"ביי..." והיא ניתקה.
הוא חייך. חיבקתי אותו והוא חיבק אותי חזרה. "מחר תראה אותה."
אמרתי בחיוך, "מחר אני אראה אותה" הוא צחק.
למחרת הם נפגשו. גם ביום שאחרי זה. דברו על מה שהיה ביניהם
פעם, על הסיפורים שלו... היא דברה הרבה על הסיפורים שלו. הוא
לא רצה לדבר עליהם. בפגישה השלישית הוא ביקש שהם יצאו להסתובב
בפארק. היא הסכימה.
"שי" הוא אמר לה ועצר את הליכתו.
"כן?" היא חייכה את החיוך שלה.
הוא נישק אותה. היא חיבקה אותו.
"זה לא סיפור על נסיכה יפה ונסיך ביישן. זה החיים שלי. זה לא
מילים זה מעשים, זה אמיתי." הוא דיבר בהתלהבות.
"חגי, אתה בנאדם מדהים. אבל אני לא יכולה. בזמן שלא היינו בקשר
היה לי חבר. לפני שבוע נפרדנו. אני כולי בלגאן ואני באמת לא
חושבת ששנינו צריכים את זה עכשיו. אני רוצה לשמור איתך על קשר.
באמת... אבל לא כזה... מצטערת."
היא החלה ללכת וזרקה "אני אתקשר בקרוב. מבטיחה."
עם דמעות בעיניים הוא בא אלי. נסער. יצאנו לטיול, לצד השני של
הפארק. בהתחלה רק הלכנו ככה, כדי שהוא יירגע קצת. אחר כך
חיבקתי אותו. אחרי כמה רגעים הוא השתחרר מהחיבוק והתחיל כמעט
לצעוק, "אני צריך להישאר עם הסיפורים... שם אני יכול להצליח.
לא בחיים האמיתיים." הוא הפסיק.
"עשיתי משהו אמיתי... עשיתי את זה... נישקתי אותה! אני, חגי,
נישקתי אותה...! יצאתי מהסיפור שלי, נתתי לנסיך "לממש את אהבתו
אליה" ומה יצא לי? כלום..."
"תקשיב לי חומד, אתה עשית את מה שהרגשת. עשית את המאמץ ויצאת
מהסיפור שלך. חיית את הנסיך שבך. ואתה באמת נסיך! אני אומרת לך
את זה אחרי שהכרתי כאלה שנראו כמו נסיכים ולא היו. אתה נסיך
אמיתי. ויגיע יום שתהיה עם הנסיכה האמיתית שלך. אני כמעט יכולה
להבטיח את זה. אבל אתה יודע מה הכי חשוב? שעשית את זה. אתה
בעצמך אמרת שהסיפורים הם רק סיפורים וזה כלום אם לא חיים באמת.
ואתה חיית באמת היום. הכי באמת..."
"תודה הגרי... זה באמת עוזר... אבל עדיין קשה. את בטח מבינה."
והוא נתן לי נשיקה על המצח. המשכנו ללכת בפארק בלי לדבר ואז
חזרנו הביתה.
כעבור יומיים שי התקשרה אליו אמרה שהיא רוצה להיפגש איתו מדי
פעם, לראות אם הם יכולים לשמור ככה על קשר. אז הם נפגשו פעם
ועוד פעם ועוד פעם... וחגי התחיל להשלים עם המצב. הוא אפילו
הצליח לראות את הצד החיובי לפעמים.
יום אחד אחרי שעבר כבר זמן חזרתי מהעבודה והתיישבתי ליד שולחן
הכתיבה שלי. למחר נתתי לחגי את מה שיצא לי.
"יום אחד נסיכה ממלכה אחת פגשה נסיך ממלכה אחרת.  הנסיך אהב
נסיכה מהממלכה שלו. והנסיכה מהממלכה האחת אהבה את הנסיך...
והתחילה לכתוב סיפורים. דומים לאלו ששמעה מילד בן 7 שישב על
ארגזים בחצר."
בערב חגי בא אלי הביתה. "הגר.. חכי רגע, את חייבת לשמוע את
זה." הנהנתי בראשי. "פגשתי היום את שי במסעדה ואמרתי לה שאת
נורא עזרת לי. היא ביקשה סיפור, אז ספרתי לה על הנסיך שאהב את
הנסיכה ועל הנסיכה מהממלכה האחרת שבאה כדי לעזור לו וכל זה,
וכשסיימתי את הסיפור שלי היא אמרה שהיא חושבת שהנסיך קצת אוהב
את הנסיכה מהממלכה האחרת, ושהיא- בטוח אוהבת אותו, ואולי הם
צריכים להיות ביחד. ואחרי זה באת ונתת לי את המכתב. אני מצטער
שלא באתי יותר מוקדם. פשוט היה לי קשה לעכל. שתי הנסיכות שלי
אמרו לי את אותו הדבר ולקח לי זמן..."
חיכיתי להמשך דבריו.
"להבין שהן צדקו..."
"אוי..." אני נושמת. "אלוהים..." אני מתחילה להסתובב.
"הגרי..." הוא לוחש-צועק, "הגרי..." הוא תופס אותי ומחבק. "זה
החיים, לא? זה האמת? לא משחק, לא סיפור. את היית בסיפורים שלי
מאז ומתמיד ועכשיו אני מתחיל לחיות אותם. את היית פה לידי
בסיפורים, ובאמת... אוי אני מתחיל לדבר שטויות פלספניות
ומופלצות."
"אני... לא ציפיתי לתגובה הזו..."
"את נסיכה."
"אתה נסיך." אני מחייכת. הוא מחייך גם.
"מה יכול להיות יותר טוב?"
"ומה  עם הנסיכה האחרת? אתה אוהב אותה, לא?"
"זו אהבה של סיפורים... לא של האמת. וכנראה שזה מה שקצת זיעזע
אותי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. שהנשיקה לא תאמה את הסיפורים.
היא היתה דמות שלי. ועדיין תהיה... ואני אוהב אותה, בתור הדמות
שלי. אבל את מי שישנה באמת. וזה לא התפשרות, זה פשוט מציאות
ומציאות טובה."
"מי היה מאמין שיעברו שנים ואני אתאהב בילד התמים והמתוק בן
השבע שישב על הארגז והמציא סיפורים..."
"אני תמיד אשאר הילד על הארגז?"
"באיזשהו מקום כן. אבל לא רק."
הוא חייך ונישק אותי. נשיקה אמיתית. בשביל שנינו, שהיתה קסומה,
קסם אמיתי שקיים כנראה, לא רק בסיפורים.

פעם היה נסיך, אולי הנסיך הקטן? יכול להיות.
הנסיך חשב שהוא אהב נסיכה, נסיכה קסומה של סיפורים. עד שיום
אחד, הוא ניסה להפוך את החלום למציאות וגילה שהיא לא כך.
כעבור זמן מה הנסיך התאהב בנסיכה אחרת, אמיתית, שאהבה גם אותו
באמת.
ואז יום אחד הם גילו שאולי אי אפשר להפוך חלום למציאות אבל
אפשר להפוך את המציאות לחלום...