"תקשיבי, אין לי כוח לזה עכשיו."
"אין לך כוח לזה עכשיו, מה? עבדת כל כך קשה היום.. רחמים לאל
בבקשה.."
"מתוקה, את יודעת שאני אוהב לדבר אתך אבל לא עכשיו." הוא פתח
את הטלוויזיה שלו.
"כי אתה יודע מה אני רוצה להגיד, נכון? אתה יודע שיש לי דברים
שאתה לא רוצה לשמוע."
"אין לי מושג מה את רוצה להגיד אבל בבקשה מחר, אני שפוך"
"שוב פעם אתה, נמאס!" צעקתי עליו בלי בושה, שידע מה אני
חושבת.
אחרי הכל אנחנו חברים טובים. אלי ואני. הוא מבקש שאני לא אקרא
לו בשמו המלא, זה גורם לו אי נוחות, זה גורם לו להרגיש ריחוק.
אז כשאני באמת צריכה לקרוא לו בשם אני קוראת לו אלי. בדרך כלל
אני מעדיפה לא לקרוא לו בשם. גם הוא לא משתמש הרבה בשם שלי.
ככה זה אצלנו. אז הוא קורא לי מתוקה, בעיקר כשהוא רוצה שאני
אפסיק לזיין לו ת'שכל. כשהוא סתם קורא לי הוא אומר תקשיבי. וזה
שם לא רע, כי יש לי ברירה אחרת?
בכל מקרה, זה היה יום רע במיוחד, לא רק לי אישית, אז נכון
שאותי פיטרו מהעבודה אבל היה עוד פיגוע וחבר של חברה שלי זרק
אותה, ושמענו על התרסקות מטוס ברוסיה.  הוא כבר ידע שאני אבוא
אליו בטענות. ישר כשפניתי אליו הוא התחמק. "לא עכשיו", "מחר,
אני מבטיח." וכל הזיבולי שכל האלה.
אבל אני יודעת שבסופו של דבר הוא יקשיב לי, המקסימום שהוא יכול
להשיג זו דחייה של כמה דקות.
"אתה ראית מה הלך פה היום!" אני מכבה לו את הטלוויזיה, הוא
חייב להקשיב לי.
"כן..." הוא משפיל את מבטו.
"ולא אכפת לך?!?" אני צועקת.
"היי, תפסיקי לצעוק, זה לא יעזור לך.  ואל תתחילי אם ה"לא אכפת
לך" הזה כי זה נמאס עלי. את וכל החברים שלך, כל הזמן שואלים את
אותה שאלה. ס'אמק, נראה לך שיש לי זיין לזה? כי אין לי. ממתי
תבינו זה לא התפקיד שלי? שאני לא יכול למנוע את כל זה!"
"אה, לא?"
"לא!" הוא כבר באמת כעס, "מתוקה, אני באמת לא יכול, זה לא מה
שאני עושה."
"אז מה אתה כן עושה?"
"את שוב חוזרת לזה? כבר הסברתי לך מיליון פעם" הוא באמת הסביר
לי כבר מליון פעם.
"אני עדיין לא מבינה..."
"תקשיבי, אני מנווט את האנשים מבפנים, אני עוזר להם להגיע
להחלטות הנכונות, אני לא מפעיל אותם, הם לא בובות שלי"
"אז איך זה שאנשים עושים דברים כאלה?"
"כי הם לא מקשיבים לי"
ראיתי שהיו לו דמעות בעיניים, הוא העביר את ידיו בשערו הארוך
והיפה. כאב לו לדבר על זה, כאב לו לחשוב שאנשים פשוט לא
מקשיבים לו.
"אני מקשיבה..." ניסיתי לעזור.
"אני יודע דניאלי, אני יודע מתוקה שלי. אבל לא כולם ככה. אם
אנשים היו מקשיבים לך..."
"אני מנסה, לאט לאט אנשים יקשיבו לי ודרכי הם ילמדו להקשיב
לך."
"הם יקשיבו לך. אני בטוח. כמו שאני מקשיב לך."
"אתה המעריץ הכי גדול שלי" חייכתי.
"כי את המעריצה הכי גדולה שלי" הוא חייך בחזרה.
"העיקר שזה הדדי. אם היה לך כזה קשר עם כל האנשים."
"אז היה עולם מושלם."
"כן,אה? אז היה עולם מושלם..."