לפעמים אני הולך ברחוב ואני מרגיש כאילו אף אחד לא רואה אותי.
כאילו אני לא קיים. זה קצת מוזר להרגיש ככה. החלטתי שאני חייב
לבדוק. לראות אם אני באמת רוח רפאים. "שלום" אמרתי לאיש גבוה
עם שפם שישב על הספסל בגן ציבורי אבל הוא לא ענה לי. "סליחה,
מה השעה" שאלתי אישה שטיילה עם הכלב שלה ברחוב. אבל גם היא לא
ענתה לי. אוף, אני לא מבין מה הולך פה!. החלטתי שאני צריך
להגיד משהו שבטוח ישימו לב אליי. "אדוני יש לך חור
בתחתונים..." אמרתי לגבר עם מדים שראיתי. אבל גם הוא כמו כולם
לא ענה לי.

"אמיר אתה לא תאמין איזה חלום היה לי!,חלמתי שאני הולך ברחוב
ומדבר עם אנשים ואף אחד לא מתייחס אליי ולא עונה לי,כאילו אני
לא קיים". "וואי גם אני חלמתי כזה חלום אתמול בלילה!" ענה לי
אמיר. "באמת?" אמרתי לו מופתע. "לא" הוא ענה והתחיל לצחוק. אוף
אמיר הזה חתיכת אידיוט. אני לא מבין למה אני בכלל חבר שלו. מכל
דבר הוא צוחק והוא אף פעם לא יכול להיות רציני, כל מה שמעניין
אותו זה לאבד בתולים ולהרוויח כסף. אבל בכל זאת..הוא חבר הכי
טוב שלי כבר המון שנים, תמיד היה בו תמשהו המוזר הזה, למרות
שלאחרונה
התרחקנו טיפה ורכשתי כמה חברים טובים תמיד הרגשתי שכשאני בצרה
או שאני מחפש מישהו שיבין אותי אני ישר רץ לדבר עם אמיר.

כבר היה מאוחר בלילה ובחוץ היה גשום נורא. רצתי מהר לעשות
מקלחת חמה. פתאום אני נכנס ומחכה לי הבחורה הכי כוסית שאפשר
לדמיין, מין שילוב של התחת של ג'ניפר לופז, הגוף של ג'ניפר
אניסטון והחזה של פמלה אנדרסון. "האישה המושלמת" אפשר להגיד.
עדיין לא הבנתי מה היא עושה במקלחת שלי. היא סיפרה לי שהיא
נשלחה על ידי גורם חיצוני כדי להגשים את כל מה שאני אבקש.
בהתחלה טיפה התביישתי אבל כשראיתי תביטחון העצמי שלה התחלתי
לדבר איתה.
"נעים מאוד...אני משה". אבל היא לא ענתה לי. כוס אמוק! אני לא
מבין מה הולך פה. זה הרי הפנטזיה שלי כאן לא? אני אמור להחליט
מה קורה! למה היא לא מוכנה לענות לי.

"אני אומר לך אמיר זה כבר לילה שני ברציפות שהאנשים בחלומות
שלי לא שומעים אותי כאילו אני לא נמצא שם". "הנה חומר למחשבה
בשבילך, אולי אתה באמת לא נמצא שם?!" אמר לי אמיר. גם כן משחק
לי אותה משכיל. ל4 יחידות מתמטיקה הוא בקושי נכנס. "מה זאת
אומרת לא נמצא שם, איך זה יכול להיות שאני לא נמצא שם! הרי זה
החלום שלי!". אמיר הסתכל עליי כמה שניות ובחן אותי במבט הזה של
"מה אתה רוצה מהחיים שלי" ואמר לי "משה תקשיב לי ותקשיב לי
טוב. לפי דעתי החלומות שלך נורמלים לגמרי. הם אמורים בדרך לשקף
את מה שאתה רוצה שייקרה." הוא אמר לי. "אתה רוצה להגיד לי שאני
רוצה שלא ירגישו בקיומי?" אמרתי לו בקול מעוות כזה. "כנראה.."
הוא ענה לי בספק גדול.

שיט אני שוב מאחר לבית ספר! לקחתי תילקוט ורצתי מהר ברגל
לכיוון בית ספר. הגעתי לבית ספר וראיתי שכולם עמדו בחוץ למרות
שהשיעור היה אמור להתחיל לפני 10 דקות. כולם עמדו והסתכלו
עליי. פשוט עמדו והסתכלו. "מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה?"
אמרתי לכמה ילדים שעמדו בכניסה לבית הספר. אבל אף אחד מהם לא
ענה לי. "תענו לי כבר!" התחלתי לצרוח!. אבל הם פשוט עמדו כאילו
הקפיאו אותם במקום והסתכלו עליי. פתאום ראיתי שאחד מהם זז.
התקרבתי אליו והסתכלתי לו ישר בעיניים. אבל הוא פשוט המשיך
לקפוא. השלתי את עצמי. החלטתי ללכת לחדר המנהל. נכנסתי לחדר
והתחלתי לצעוק עליו שזה בושה וחרפה הלימודים וכל מיני שטויות
אבל  הוא פשוט עמד שם. עמד והסתכל.

"אמיר אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שכל הקטע הזה עם
החלומות עלול לגרום לי להרוג את עצמי." "אז תהרוג את עצמך מה
אתה רוצה ממני". אמיר ענה לי. "סליחה??" אמרתי לו. פתאום
שמתי לב שאמיר קם והולך. פשוט הלך. "אמיר חכה רגע, לאן אתה
הולך!". אבל הוא לא הסתובב. "אמיר??!" קראתי לעברו שוב. אבל לא
ענה לי. פשוט המשיך ללכת.

הגעתי בזמן לאיצטדיון העירוני. היום המשחק הקובע מי תהיה
האלופה. נכנסתי ליציע המרכזי והתיישבתי במקום שלי. פתאום שמתי
לב שאף אחד באיצטדיון לא מקלל, לא צועק ובעצם לא מדבר. שיט לא
שוב! לא יכול להיות שגם בחלום הזה אף אחד לא ישים לב אליי.
החלטתי לנסות משהו. התחלתי לצעוק בקולי קולות ולרוץ לתוך
המגרש. אבל זה לא עזר. עדיין כולם בהו בי. פתאום הבחנתי במישהו
שישב ביציע. זה היה אמיר. ניגשתי אליו מהר ואמרתי "אמיר מה אתה
עושה פה??". הוא בחן אותי במבט הקבוע שלו. המבט שהוא עושה לי
עוד מגן טרום חובה. פתאום ראיתי שהלסת שלו מתחיל לזוז. הוא
ניסה להוציא מילים. "אמיר! אני רואה שאתה מנסה להגיד לי משהו,
נו קדימה!". ואז פתאום אמיר דפק תצרחה של החיים שלו. "משה! אני
מנסה כבר שנה להגיד לך!..".
"מנסה להגיד לי מה?" אמרתי במהירות. אבל אמיר שוב לא ענה. רק
הסתכל עליי. "מה אתה מנסה להגיד לי??, אמיר תענה כבר!".

התעוררתי בבוקר כרגיל ופתאום הטלפון צילצל. אמיר היה בטלפון.
"משה אתה לא תאמין מה חלמתי בלילה!". "מה חלמת?" שאלתי אותו
חשדני. "חלמתי שאני הולך למשחק כדורגל ואני רואה אותך שם יושב
ביציע ואתה מתחיל לצעוק עליי ואנחנו רבים ואז פתאום אני מנסה
לדבר אבל המילים לא יוצאות לי מהפה". "אתה עובד עליי נכון?"
אמרתי לו. "נשבע לך שלא!" הוא אמר לי. פתאום מישהו נגע בי
בגב.
הסתובבתי לראות מי זה. זה היה אמיר. "אמיר??..איך זה יכול
להיות..אבל הרגע דיברנו בטלפון". "משה תבין, מסתבר שכל החלומות
שלך היו מציאות, אני לא באמת קיים, אולי דימיינת כשהיית ער,
אבל במציאות אני לא עמדתי שם ואתה דיברת לעצמך". הסתכלתי על
אמיר רגע אחד ולא אמרתי כלום. הגיע הזמן שגם אני אשמור על זכות
השתיקה.