"רוב היום היינו סתם יושבים ומעבירים את הזמן, מחכים שמשהו
יקרה, שיקפיצו."
מהר מאד הבנתי שחג'בי מנסה לשנות נושא. ראיתי גם על אשתו שהיא
הבינה.
הוא לא היה הבנאדם הכי מתוחכם בעולם החג'בי הזה, אבל הוא היה
איש טוב.
פעם, בהיתקלות היחידה שהיתה לי בכל השירות חטפתי רסיס לתוך
היד. אני זוכר את חג'בי שוכב שם לידי ונכנס להלם מכל הדם שנזל
לי על המדים. הוא היה זה שטיפל בי ראשון, ואחרי שהרגו את
המחבלים הוא לא הסכים לעזוב אותי גם בדרך לבית חולים. אני זוכר
שנתנו לו להיכנס לאמבולנס רק בגלל שהוא כזה קטן. חג'בי היה
כל-כך נמוך שהוא הגיע לי בקושי למרפק. נמוך ושחור, בדיוק ההפך
ממני.
אישתו חייכה במבוכה. היו לה הרבה קמטים ושיניים קצת עקומות.
"וואי איזו תקופה, אה?", המשיך חג'בי עם עצמו, "פששש..."
הוא עשה פרצוף כזה של מנסה להיזכר. היום הוא כבר בן 40, מה
שעושה אותי 39 וחצי. הגעתי לגדוד בדיוק חצי שנה אחריו.
לא ממש היתי איתו גם כשהוא התחיל לספר לאשתו בפעם הבטח מי יודע
כמה על ההיתקלות היחידה שלנו. כל מה שעניין אותי היה רוני. היא
אפילו לא היתה דומה לאשתו של חג'בי והרבה יותר צעירה ויפה, אבל
משום מה, מה שהבליח לי בין המחשבות עליה היה הפרצוף המזדקן
הזה, האישה של החבר הכי טוב שלי. אני חושב שהיה להן את אותו
בושם, זה היה באוויר.
חג'בי עצר פתאום את הסיפור, בדיוק בנקודה שהמג"ד מסתער וחוטף
אותה ישר בחזה. הוא הבין שכבר אף אחד לא מקשיב לו. הוא קם
מהספה ושם את הצלחות בכיור.
אשתו, חנה פנתה אלי לפתע ושאלה איך אני מרגיש? הנהנתי קלות
וחזרתי לבהות ברצפה. נהיה קר, קמתי לעבר החלון הענק של המרפסת
שמשקיפה על כל המפרץ.
היה כבר ערב והאורות מהמפעלים למטה נצנצו בחושך של חיפה.
נזכרתי איך אני ורוני קנינו את הדירה הזאת ביחד. אני בכלל
רציתי שהיא תבוא למושב, אבל היא לא יכלה לעזוב את העיר שלה.
"אני כל-כך קשורה לפה", היא היתה תמיד אומרת ואני אף-פעם לא
סבלתי את העיר הזאת, ובייחוד את האוויר שלה.
"אני יודעת שזה קשה עכשיו, אבל עוד יהיה יותר טוב, אתה תראה".
הסתי את הוילון והסתובבתי חזרה לעברה. הרגשתי משהו עולה לי
בגרון- באתי להגיד לה שאני...
"כדאי שנתחיל לזוז, יש לנו נסיעה ארוכה לתל-אביב", חזר חג'בי
מהמטבח.
לפני יומיים רוני עזבה את הבית והשאירה אותי לבד, כמו כלב.
ישר התקשרתי אליו, לחג'בי. הוא היה נבוך ולא ידע מה להגיד. הוא
לא טוב במצבים כאלה. אני בטוח שזאת אשתו יזמה את הנסיעה. היא
בטח הציעה לו שיבואו לבקר אותי, לראות איך אני מסתדר.
קלטתי מה רציתי להגיד, אבל כבר לא היה לי נעים כשחג'בי חזר
לסלון.
רציתי להגיד לה שלא, לא יהיה בסדר, לי כבר לא יהיה עם מי
להזדקן, שאין לי 3 ילדים כמו לה וחג'! רציתי לירות בעצמי...
אמרתי: "מה אתם כבר הולכים? חג'בי עוד לא סיימת את הסיפור..."
פתאום נורא רציתי שהם יישארו, לא להיות לבד.
"נועם, יהיה בסדר", ניסה חג'בי להיות רגיש. תמיד הוא היה יותר
טוב בשטח מאשר בדיבורים, "אני בטוח שחנה כבר מכירה את הסיפור
בעל-פה", צחק.
ראיתי שחנה קמה ולוקחת את התיק.
בנואשות ניסיתי למצוא משהו שיגרום להם להישאר עוד קצת...
"חג'בי סיפרת לה פעם את הסיפור על האיילות?"
חג'בי עשה פרצוף של באמת מישהו שלא זוכר..."נו יא סנילי זקן",
ניסיתי בכח, "תקשיבי חנה את זה את חייבת לשמוע..."
חנה חזרה לשבת בחוסר נעימות משהו, החליפה מבט עם חג'בי שהסכים
לחכות עוד רגע.
"היה איזה לילה שאני ובעלך נוסעים בג'יפ באיזה ואדי בנגב, עם
הגשש הבדואי הזה, איך קראו לו? אבו-סאול?.. לא משנה, פתאום
אנחנו מקבלים בקשר שהתצפית לידנו, איזה ק"מ, מזהה 2 אנשים
חוצים את הגבול ומתקדמים לעבר השטח שלנו. בעלך המטורף שם פול
גז, כמעט התהפכנו. הגענו למקום, אבו-סאול יורד מהג'יפ ומתחיל
לרחרח עקבות. הוא אומר שמדובר פה בעקבות של מחבלים- הם, יש להם
שיטות לדעת. אנחנו מתחילים ללכת בחושך אחרי העקבות, ככה בנסיעה
איטית. פתאום חג'בי צועק לי: "הנה, אני רואה אותם שם על הגבעה,
הם רצים!"
אנחנו שוב על פול גז, דולקים אחריהם, ואני, האמת, לא ראיתי
כלום...
אנחנו ממשיכים ככה, בטרוף אחריהם ופתאום אני שומע ירייה אחת,
מאחורי, ליד הכתף. אני מסתובב ואני רואה את אבו-סאול עם העין
בתוך הכוונת.
פתאום חג'בי שם כזה ברקס, כמעט עפתי החוצה מהג'יפ. אני מסתכל
עליו בשוק ורואה אותו עוד יותר המום ממני, ככה עם העיניים
קדימה, לעבר הגבעה, הוא אומר לי: "איילות, זה היה איילות..."
חג'בי שנזכר בסיפור מתחיל לצחוק. חנה מחייכת קלות וקמה שוב.
רציתי להמשיך ולספר איך אחר-כך אבו-סאול הרים את האיילה המסכנה
והעמיס אותה על הג'יפ ואחר-כך טיפל בה והביא אותה לבן שלו, אבל
פתאום נשתתקתי.
הם אמרו שלום ושאני אבוא לבקר בתל-אביב מתישהו. אחרי זה סידרתי
קצת בסלון ונכנסתי למיטה. נרדמתי אחרי איזה שעה וחלמתי איך
רוני אומרת לי שלום ודופקת את הדלת חזק - כאילו מישהו יורה לי
בחזה. רק שהפעם, לא כמו במציאות, אני רץ אחריה מהר ופותח את
הדלת, וכשאני לא רואה אותה בחדר מדרגות אני ממשיך למטה ויוצא
לחניה, ומשם לרחוב וממשיך בריצה מטורפת אחרי העקבות שלה והריח
שלה, בסמטאות של הכרמל. וככה שעות על גבי שעות אני רץ, עד שאני
מגיע למטה, למפרץ. ופתאום ליד הארובות הענקיות אני רואה עדר של
חנות, והן מחייכות אלי חיוך נבוך עם השיניים העקומות שלהן.
וכשהן מתחילות להגיד לי שיהיה בסדר, אני מוציא את הרובה שלי,
וכשאני בא לירות -  אני מתעורר בבהלה!
אני קם מהמיטה הולך למטבח ומוזג לי כוס מים. אני חוזר לסלון,
מסיט את הוילון של המרפסת ומביט החוצה על האורות.
" אני לא סובל את העיר  המסריחה הזאת", אני אומר לעצמי, "אני
חייב לחזור לדרום".