[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מגדל שיער
/
לא מעגלים פינות

"וכל זה קרה 4 חודשים אחרי פסטיבל הוודסטוק של 69'. כל כך נפלא
היה אז. בית ספר לא שינה ממש, לא היה למה ללמוד, לא היה בשביל
מה להילחם. היה רק בשביל מה לאהוב", אבא של שי סיים עוד סיפור
מרתק תוך כדי שאיפה אחרונה מסיגרית ה"ווינסטון" האמריקאית שלו.
"אתה שומע ילד?", הוא אמר, "נטלי מחכה לי בחדר. אני אלך לנמנם
לי קצת איתה ואתה תצא קצת לבלות, בסדר?".  זה היה כל כך לא
אופייני לאבא של שי לעשות את זה, לעצור באמצע החיים את הכל,
ובמיוחד את סיפורי הסיקסטיז שלו, ולנטוש את הילד האהוב עליו
לטובת עוד סטוץ. כנראה ששוב הם נסחפו בשיחה שלהם.

לחבר הכי טוב שלי קוראים שי, אנחנו מכירים מכיתה ד' כבר,
ושנינו נהיה בני 17 השנה. אנחנו מסתדרים הכי טוב שבעולם. יצאנו
עם אותן בחורות, השכבנו את אותן בחורות (בהחלפות), קנינו
אלכוהול עם תעודות זהות מזוייפות ולפעמים בימי שישי במקום עוד
יום בבית ספר, היינו הולכים לגלוש על הים בחוף בנתניה.
זה הפך למעין ריטואל שבועי, שלשנינו לא נמאס ממנו. יכולנו לא
לדבר שבועיים ולחיות כל אחד את החיים שלו, ואז באיזה יום שישי
הוא היה בא אליי ואומר לי: "עידו, עזוב שטויות. בוא לים".
לא היינו כל מה שבני הנוער הסטנדרטים בבית ספר שלנו היו.
באיזשהו מקום הרגשנו רע עם עצמינו בגלל זה, אבל הרגשנו מעליהם.
ידענו שאנחנו חיים בצורה שהם רק יכולים לחלום עליה, אבל אף פעם
לא הודינו או דיברנו על זה אחד עם השני. את קופסאות הג'ל
הענקיות, מסיבות האסיד ואת ימי הצהריים המשעממים ומלאי הבדידות
מול המחשב בחרנו להחליף בלבלות בחוץ, כי שם, תמיד טענו לכל מי
שהתנגד ל"מוזריות" שלנו, יותר מעניין. החברים האחרים בבית ספר
לא הבינו את הקטע הזה, שאנחנו נעלמים להרבה ימים מלימודים
והולכים סתם לים או לנגן ביחד, או להסתובב עם חבורות תמהוניות
זרוקות. אבל לנו פשוט לא היה אכפת. פשוט זרמנו עם מה שהזדמן
לנו לפגוש.
היחיד שכן הבין את כל הקטע שלי ושל שי היה אבא שלו, שכמו שכבר
הספקתם להבין משורות הנוסטלגיה שלו מ-1969, לשי היה בהחלט ממי
ללמוד. מצד שני, ככול שגדלנו יותר, היחסים במשפחה של שי
הדרדרו. זה התחיל עם המוות הנורא של אמא שלו בתאונת דרכים
כשהוא היה בן 14(הנהג שפגע בה היה שיכור), נמשך כשאבא שלו
המשיך מהר מאוד הלאה (החליף נשים במיטה כמו גרביים) וכשאחותו
עזבה את הבית והתחתנה עם איזה אפס מרובע אחד, שלטענתו של שי
היא בכלל לא הייתה צריכה להסתכל לכיוון שלו. הבן אדם היחיד ששי
מאשים בהרס של המשפחה זה אבא שלו. הוא נהג בעבר כל כך לשאוף
ולהגיע אליו, היה מוכן להשוויץ בו בכל הזדמנות והיה מבלה איתו
בפאבים ומסעדות. ככה זה התנהל מששי היה קטן-אמא שלו ואחותו היו
בעיסוקים שלהן וכמעט לא ראו את שני הגברים במשפחה שנדמה היה כי
יצרו להם עולם משל עצמם.
"הלוואי והיה לי אבא כזה, שי. באמת באמת. הוא נתן לך עולם
שכולו חופש ובכל זאת לא יצאת מפונק. הוא באמת עשה עבודה אדירה
איתך, חייבים להודות", החמאתי באופן גלוי ולא שיגרתי. "הוא לא
אבא, תצא מזה כבר עידו. הוא החבר הכי טוב שלי בעולם הזה,
אחריך, אבל הוא לא אבא. הוא לא היה כזה וגם לא יהיה, זה לא
מתאים לאופי שלו בכלל. מה שאני כן יכול לומר עלינו זה ששנינו
צריכים אחד את השני, וזה הדבר היחיד שמחזיק את כל הקשר בינינו.
סביר להניח שהייתי שונא אותו שנאת מוות, אם שנינו לא היינו
גורמים לשני להרגיש טוב עם עצמו. הוא- מרגיש שוב בן 17 כשהוא
איתי. ואני-מרגיש את כל הדברים האדירים שהיה עושה כשהיה צעיר
וגדול מהחיים, ורק מתפעל. ככה זה", הוא עצר לרגע. "היחסים שלנו
הם תלותיים ולא דבר מעבר לזה".
עכשיו יצא ששי ואבא שלו לא החליפו מילה כבר למעלה משנתיים.
מחוסר ברירה ומהעובדה כי לשניהם אין אף אחד, הם חיים ביחד, אבל
לא מדברים מילה. כמו שני חברים טובים שרבו ומתעלמים אחד מהשני
בכוונה. כמו זוג ילדים קטנים.

בינתיים כבר שי ואני סיימנו בית ספר, אפילו קורס קצינים עברנו
ביחד בצבא. אחרי שהשתחררנו שנינו עזבנו את הבית. הפעם לים
בהודו, בגואה. היינו צופים בשקיעה האינסופית בכל יום ומחקנו את
החיים הקודמים שהכרנו. הוא מחק את שלו, ואני מחקתי את שלי
בעקבותיו, כשה המובל ע"י רועה הצאן שלו, בוטח בו בכל צעד
שיעשה. היינו חסינים מאש, חסינים ממוות ובעיקר חסינים מכאב
וסבל בעוד כל האנשים שאי פעם אהבנו ושנאנו ממשיכים לחיות בעולם
של ייאוש. בעולם שהמחר בו הוא יותר אפל וקודר מהאתמול, שבו אתה
יותר מתקרב למוות זקן יותר, עצוב יותר, חסר תועלת יותר, וחסר
תשובה.
גם אני חיפשתי תשובה כזאת. והיה לי מזל שמצאתי אותה בכיתה ד'
בדמות חבר שהיה לוקח איתי בכוח לשחק כדורגל עם החבר'ה בזמן שאף
אחד לא רצה לבוא איתי במגע. דמות שהלכה והתפתחה מחבר נפש, לחבר
אשליה, שכל מה שרק חשבתי זה איך להיות חופשי כמוהו, חכם כמוהו,
ועם מבט כל כך ממצה ונכון לחיים. תמיד רציתי להיות כמוהו, אף
פעם לא מעבר. ככה ישבנו על החוף, עוד יום, ועוד שבוע, ועוד
חודש, ועוד שנה, וזה לא התחיל להימאס לרגע, כמו בימי התיכון.
היינו מגלגלים עוד ג'וינט שקנינו מג'אנקי הודי ומזריקים אחד
לשני הרואין. מדברים על כמה היציאה החוצה יותר שווה מלהישאר
בפנים ובתוך כל תחושת הביטחון והצמר גפן, שכל בן אדם ממוצע
שואף להגיע אליה. "אני לא אגע בחיים בקנאביס, אני לא אפול
ממטוס ואצנח, אני לא אשכב עם הבחורה היפה שממולי רק כדי לחיות
יותר, רק כדי לסגור לי עוד ועוד דלתות בחיים". לא האמנו שפעם
דיברנו ככה. שי אמר לי שאם לא היינו מכירים אחד את השני עוד
היינו מדברים כמו האנשים האלה, עם חושך בעיניים, שעובדים כל כך
קשה בחיים שלהם בשביל לקנות איזה מערכת קולנוע ביתית עלובה.
אני, כמו תמיד, ידעתי להנהן, להסכים ולתת את המוט לשי, שכמו
תמיד ידע את כל מה שטוב, טבעי ושלם בחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קולות גבוהים
באים לפעמים
ממקומות נמוכים
מאד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/03 16:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מגדל שיער

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה