אני יושבת על הדשא ומסתכלת על הספסל שלנו,נזכרת איך צחקנו שם
בהפסקות ושקענו בעולם דמיוני משלנו.לא נתנו לאף אחד להתקרב, כי
פחדנו שיהרסו לנו את הפנטזיה שלנו על עולם מושלם שאין בו
פיגועים ומלחמות,אין שנאה וקנאה,וכולם שמחים ומאושרים וחיים
בשלום ובשלווה אחד עם השני.
זה לא היה קשה לדמיין את העולם המושלם הזה, כי רק שנינו היינו
בו.יכולנו לעשות מה שרצינו בעולם שלנו.
פחדנו כל כך מהמציאות, ובגלל הפחד שלנו לא התקרבנו לאף אחד
אחר.תמיד היינו ביחד,רק שנינו בעולם הדמיוני שלנו,וכל פעם
שהיינו צריכים להיפרד או לחזור למציאות נורא פחדנו שנאבד אחד
את השני,ושנאבד את התקווה שלנו לעולם מושלם.
היינו כל כך תמימים, חשבנו שיום אחד באמת יהיה עולם מושלם כמו
שדמיינו תמיד.
תמיד לא הייתי מתעוררת בזמן ואתה היית בא להעיר אותי רבע שעה
לפני.הייתי מתארגנת בחמש דקות והיינו הולכים ביחד לבי"ס.תמיד
הלכנו לאט למרות שידענו שאנחנו מאחרים.לא היה אכפת לנו
מהבי"ס.בעצם לא היה אכפת לנו מכלום חוץ משנינו.הדבר היחיד שהיה
חשוב לנו זה להיות ביחד ולהמשיך לחלום.
בכל השיעורים ישבנו ביחד ואם היה שיעור שלא היינו בו ביחד אתה
היית נכנס לכיתה שלי באמצע השיעור ואני הייתי בורחת אליך.
היינו רצים אל החצר,מטפסים על הגדר ורצים אל הכביש הראשי.
נעמדנו באמצע הכביש והתנשקנו.מכוניות צפרו לנו מכל הצדדים אבל
לא היה אכפת לנו,עד שגרמנו לתאונת שרשרת.מכונית באה מולנו
ונעצרה בבת אחת. המכונית שהייתה אחריה לא הספיקה לעצור והתנגשה
בה.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני בתחנת משטרה, בחקירה.
אתה לא היית איתי.לקחו אותך ממני.
ישבתי ובהיתי בשוטר שחקר אותי.שמעתי את הקול שלו, אבל לא
הצלחתי להבין אותו,הכל היה מעורפל.לא הצלחתי להתרכז בכלום.בתוך
הראש שלי רצה כל הזמן התמונה של המכונית שהתנגשה בנהג.המכונית
כולה מרוסקת,והשמשה הקדמית מלאה בדם.
הייתי בהלם טוטאלי.גרמתי למישהו למות,מישהו עם משפחה.
יצאתי מחדר החקירות ועברתי ליד המשפחה שלו.אישתו בכתה והילדים
שלו בהו בי,כאילו שהם ידעו שבגללי הוא נהרג.הרגשתי כל כך רע
שרציתי פשוט למות,הכל בשביל לברוח מכאן.ניסיתי לחזור לעולם
הדמיוני שלנו,אבל לא הצלחתי.התמונה של הילדים שלו שבוהים בי לא
יצאה לי מהראש.
הלכתי הבייתה לבד באותו יום.לא חיכיתי לך,לא רציתי.רציתי להיות
לבד ולנסות לעכל את הכל.
ישבתי בבית ימים שלמים ולא עשיתי כלום,לא יכולתי.
הייתי כמו זומבי,לכודה בין 2 עולמות:בין המציאות לעולם שלנו.
לאט לאט נהייתי מודעת למציאות יותר ויותר עד שהרגשתי אותה
לגמרי.המציאות קרה וחשוכה ועצובה.
הייתי חייבת לראות אותך,לחבק אותך ולהרגיש שוב בטוחה כמו
מקודם.
קבעתי איתך שניפגש בבי"ס.
אחרי כמה ימים יצאתי מוקדם לבי"ס,לא חיכיתי לך.נכנסתי לבי"ס
והתיישבתי בספסל שלנו.לא הייתי מסוגלת בכלל להיכנס לשיעור.לא
הצלחתי להתרכז.עדיין הייתי בהלם ממה שקרה.
אתה באת והתיישבת לצידי.נראית שונה לגמרי,כמו בנאדם אחר.איכשהו
נראית מודע יותר לסביבה.
ישבנו במשך שעה ארוכה ושתקנו.שנינו היינו בהלם.
"אני הולך מחר לבקו"ם,צו ראשון",שברת את השתיקה.
"אבל חשבתי שאתה לא מתגייס,שיש לך נקיפות מצפון בקשר לצבא.מה
קרה לכל הרעיונות האידיאליסטיים שלך?" התעצבנתי עליך
"לא יודע,אני מרגיש שאני חייב להתגייס,שאני צריך לתרום משהו
מעצמי למדינה."
"וואוו,ממש השתנית,מה קרה לך? התומר שאני מכירה אומר לעזאזל עם
המדינה הדפוקה הזאת! מה היא אי פעם עשתה בשבילי?!
התומר שאני מכירה לא נוטש את כל האידיאלים שלו ככה סתם!"
"שרון,את לא מבינה,התאונה פתחה לי את העיניים.אנחנו חיינו בתוך
בועה!
תסתכלי סביבך-אנחנו במלחמה! העולם לא מושלם והוא גם אף פעם לא
יהיה מושלם!
רוצחים אותנו ברחובות! בגלל זה אני מרגיש שאני חייב
להתגייס.אני הולך לקרבי,להרוג את הערבים המסריחים האלה.את
צריכה להתעורר ולצאת מהבועה שאת חיה בה!"
שתקתי,נעצתי בך מבט עמוק וחיפשתי משהו מהתומר הישן
שהכרתי,שהתאהבתי בו.לא מצאתי כלום,אפילו המבט שלך היה
שונה.נהיית בנאדם אחר לגמרי.לא זיהיתי אותך בכלל.
קמת מהספסל והלכת.לא הלכת לרחוב הראשי כמו שתמיד עשית,היית
בדרך להיכנס לשיעור.
רצתי אחריך ותפסתי אותך לפני שהספקת להיכנס לשיעור.
"תומר,אל תלך לקרבי! בבקשה! אני לא רוצה לאבד אותך!"
"כבר איבדת אותי,שרון",אמרת כשהבטת לי עמוק בעיניים.
עמדנו אחד מול השני ושתקנו,שתיקת פרידה.הרפיתי ממך ונכנסת
לשיעור שלך.באמת איבדתי אותך,הבנתי.אף פעם לא ראיתי אותך נכנס
לשיעור אחרי שרבנו.תמיד היית בורח מהבי"ס,בורח מהבעיות שלנו.
אחרי כמה ימים כבר ראיתי אותך מסתובב עם אנשים מהכיתה
שלנו,אנשים שתמיד צחקנו עליהם ואמרנו שהם רציניים מדיי.
כל יום בהפסקות הייתי יושבת בספסל שלנו ומקווה שאולי תבוא
ותתיישב לידי והכל יחזור להיות כמו שהיה פעם.רק רציתי שהכל
יחזור להיות כמו שהיה מקודם,לפני שידעתי מה הולך סביבי.יש
מלחמה,קלטתי,ואני לבד,לגמרי לבד.בלי חברים ובלי אף אחד להישען
עליו,שירגיע אותי,שישקר לי ויגיד שהכל יהיה בסדר ושעוד מעט
יבוא העולם המושלם ששקעתי בו לכל כך הרבה זמן.
עכשיו,שנה אחרי,אני יושבת על הדשא ומסתכלת על הספסל שלנו,נזכרת
איך צחקנו שם בהפסקות ושקענו בעולם דמיוני משלנו.
אני כבר לא יושבת בספסל שלנו,כי אני יודעת שאתה לא תבוא
ותתיישב לידי כמו פעם.אני יושבת על הדשא ומביטה מהצד עליך ועל
החברים החדשים שלך יושבים בספסל שלנו וצוחקים,כמו שאנחנו היינו
צוחקים.