ואחרי שהוילון ירד
בינך ולביני
נטרקים בתוכי חלונות
דלתות נסגרות בכעס
לפקודתי
בלבד.

מסכים שחורים מכסים את כל שהיה
את כל שהורגש
את כל שהיה פעם אמת,
וסערות בתוכי מבקשות לפרוץ את המסכים
מתחננות ליצור חורים
לפתוח פתח קטן אחד לפחות
אולי בשביל תקווה.

זכרונות מזדחלים אל עבר המסך
מכרסמים בו בשקט ומציצים החוצה
רק כדי לראות עוד מסך נפרש,
מוטח בפניהם.

סוגרת, חוסמת, עוצרת,
אוטמת,
זו מלחמה.
ביקורת עצמית מכוונת
אם וכאשר געגוע יפלוש.

אני מוגנת עכשיו
ולא
כואב.