עיניים חומות גדולות מביטות על עולם ענקי שנפרש לפניהן, כל כך
הרבה גירויים כל כך הרבה דברים מעניינים.
ידיים נפרשות ואצבעות עדינות ויפות מרגישות את הרוח הנושבת, את
טיפות הגשם הקטנות.
ילדה עומדת במרכז עולמה ומסתכלת סביבה. אנשים הולכים אנשים
באים, היא מסתחררת לפעמים, לעתים נופלת. תמיד קמה בהתרגשות,
נחושה להיות מאושרת, נחושה להצליח, ולא משנה מה יקרה. העיניים
שלה מאירות לכל כיוון, כולה תקווה, תמיד.
זמן רב היא מעבירה בגילויי עולמה האישי, מרותקת לדברים שהיא
מגלה, סקרנית לראות מה יש מעבר.
צעד אחד אל מחוץ למעגל שלה,אל מחוץ לבועה הנוחה והטובה. בחוץ
מתחוללת סערה והיא לא בטוחה אם היא היתה צריכה לצאת או שמא היה
יותר טוב לו נשארה בתוך עולמה.
גם הלב שלה מגלה דברים אחרים, אנשים אחרים שמעוררים בו רגשות
שלא היו בשימוש. פתאום הכל נעשה יותר מסובך, הרבה יותר מרתק.
היא בטוחה שזה אותו דבר כמו פעם, רק קצת יותר גדול, קצת יותר
מסובך.
ימים שלמים מעבירה במגע-לא מגע עם העולם החדש הזה בנסיון להפוך
אותו למקום שיהיה לה בו טוב אך לא לוקח זמן רב עד שהיא מגלה
שזה כמעט בלתי אפשרי. היא מתערערת בגלל רגשות שלה אל אנשים,
לעולם לא מרגישה שייכת, מסתבכת עם הכל ורק רוצה לשוב אל הבועה
שלה, למקום החמים והנוח שלה.

ילדה עומדת, פורשת ידיים ועיניים חומות מתמלאות דמעות עם
המחשבה שלעולם לא תוכל לאהוב ולהיות נאהבת באמת. דינה להדחק
בחזרה אל הבועה שלה.