"נויה, בואי הנה... תני לי עוד הזדמנות לשכנע אותך להישאר...
בבקשה... נויה אל תקפצי, אל תוותרי על הכל. ואל תתני בי את
המבט הזה שלך, זה לא מזיז לי, את יכולה להסתכל עלי ככה כמה שאת
רוצה אבל אני יודעת שכן יש לך על מה לוותר. אלוהים, נויה, את
לא חושבת שאני יודעת שקשה לך?! כאילו שלא הייתי שם בכל צעד של
הדרך..."
"די... החלטתי כבר... אין לי כוח להתחיל להיכנס לשיחות."
"גם ברגעים האחרונים את לא יכולה להתמודד? מה יש לך את...
וחשבתי שאני מכירה אותך, שאת קצת יותר חזקה מזה..."
"תפסיקי עם זה! להתמודד לברוח... את יודעת מה זה הכל נכון? בלה
בלה בלה! בגלל זה החלטתי מה שהחלטתי... נשבר לי מהפאקינג בלה
הזה."
"נויה בבקשה... אני לא רוצה לכעוס עליך..."
"אז אל..." והיא עוד העזה לחייך.. בשובבות, בהתנשאות, בתור מי
שהיא.
"למה? למה את עושה לי את זה? איך את יכולה להיות אדישה ככה...
אני פשוט לא מאמינה... או בעצם, אני מאמינה, וזה מכעיס
אותי..."
"חאלס... לא רוצה דרמות רק תני לי להתעופף מפה בשקט."
"נויה..." תפסתי לה בזרוע והיא ניסתה להשתחרר, סימנתי לה שאני
לא עוזבת עד שאנחנו לא מדברות כמו בני אדם. היא התיישבה.
"תקשיבי רגע, לפני שאת מתחילה עם הטפות למיניהן... אני רוצה
להגיד משהו..."
"אני מקשיבה..."
"זו לא החלטה של רגע אחד שפתאום מתחשק לעשות משהו, זו החלטה
שהיא תוצאה של חיים שלמים..."
"בטח שלמים" אני ממלמלת.
"שלמים מבחינתי... מבחינת מה שעברתי.. ואני יודעת שאני לא
יכולה להשתנות, שאין טעם להמשיך ולנסות כי זה פשוט לא ילך. אני
לא מאלה שמצליחים למרות הכל, אני לא יכולה להיות כמוך ולהתגבר,
אני רק יודעת לברוח ולוותר ובשלב הזה אין לי כבר על מה
להלחם..."
"אבל...."
"אין אבל. את לא יכולה להבין את זה כי את כל כך שונה..."
שתקתי.
מה יכולתי להגיד לה? אנחנו באמת שונות, אני באמת לא יודעת איך
נכון לה להתמודד עם זה... והיא גם שתקה, והמשכתי לשתוק ואז היא
עשתה את מה שרצתה לעשות, את מה שניסיתי למנוע ממנה.
היא קפצה...

חזרתי הביתה לפנות בוקר אחרי שכל הלילה עבר עלי לידה, ליד מי
שדיברה איתי לפני כמה רגעים. רק לפני שעזבתי צלצלתי למשטרה. לא
היה לי כוח להתעסק  עם כל זה, רק ישבתי לידה, ליד הגופה שלה
ודיברתי אליה ובכיתי. ולא יכלתי לכעוס, ולא רציתי לכעוס, רק
חיפשתי פתרונות בשבילה, למרות שידעתי שמאוחר מדי בשביל
פתרונות. היא כבר מתה.. מה יעזרו לה תשובות.
כל השבוע שאחרי ביליתי בבית, סגורה בחדר עם תמונות שלה
וזיכרונות ובעיקר השיחה שהיתה לנו לפני שהיא קפצה.
"אין טעם להמשיך ולנסות כי זה פשוט לא ילך"
המשפט הזה שלה, המילים החדות האלה, המיואשות ליוו אותי במשך כל
השבוע... וייאשו גם אותי. הבעיות שלה הפכו לבעיות שלי וכל
האנרגיות שלי הושקעו בחיפוש אחר פתרון בשבילה ובשבילי.

באחד הלילות, כשישבתי בחדרי עם המחשבות שלי החלטתי ללכת לאותו
גג... למקום ממנו היא קפצה, למקום בו נפרדנו... ובעצם, לא
נפרדנו ממש... עליתי עד הגג והתחלתי לדבר אליה, רעדתי מפחד
ומקור, לא הייתי בטוחה מה אני בדיוק עושה אבל בכל זאת עשיתי
זאת, ידעתי שזה אחד הדברים שאני פשוט חייבת לעשות. עמדתי על
הקצה שממנו היא "התעופפה לה" והסתכלתי למטה... זה היה כל כך
מפחיד, היא היתה צריכה מנה יפה של אומץ כדי לעשות את הצעד
הזה.
"היי ילדה יפה... אני יודעת כמה שזה מטומטם, אני יודעת שאני
משוגעת שאני עומדת פה ומדברת אליך, אם הייתי מספרת לך על זה
היית צוחקת ואומרת לי שאני מפגרת ושאני מאמינה בשטויות. זה לא
שטויות נויה, ממש לא. את יודעת מה עבר עליי בשבועיים האלה?
השבועיים שנראו כמו נצח? בכיתי עליך כמו משוגעת, צרחתי,
התפללתי, כל כך רציתי לגלות שזה רק חלום... ואני לא יכולה
לשאול למה כי ענית לי, ואני לא יכולה לכעוס כי הסברת אבל אני
כל כך רוצה אותך חזרה. אני יושבת בחדר ובוכה על התמונות שלך,
שומעת את הדיסקים שאהבת, את כל המוסיקה הקלאסית שלך שאף פעם לא
הבנתי ורק עכשיו החלטתי לתת להם הזדמנות, קוראת מכתבים שלך...
ואת יודעת מה? היתה לך תקווה. יכלת לצאת מזה, מהמערבולת
הנוראית שלך, יכלת לסדר לעצמך את החיים... את זוכרת שתמיד
אמרתי לך שיש לך ניצוץ בעיניים? את תמיד צחקת עליי אבל אני
יודעת מה זה היה הניצוץ הזה, זה היה ניצוץ של חיים. גם בתוך
הדיכאון שלך ראו את הניצוץ הזה ואת יודעת מה? גם כשראיתי את
הגופה שלך... גם אז היה בך הניצוץ הזה.. איך זה יכול להיות
נויה? איך לילדה מתה יכול להיות ניצוץ של חיים בעיניים? ואיך
אני מדברת עכשיו, לתוך הלילה הקר הזה ואני יודעת שאת שומעת
אותי? איך זה יכול להיות? תסבירי לי את זה בבקשה... תסבירי לי
איך אני יכולה להיות כל כך בטוחה שאת שומעת? ולמה את לא עונה
לי נויה? למה את לא עונה.... אני יודעת שמוות זה דבר סופי,
שאחרי הקפיצה הזו שעשית לא אמורה להיות דרך חזרה, אבל אני רוצה
שתחזרי, אני רוצה אותך פה! נויה, אם את שומעת אותי בבקשה תני
לי סימן, תני לי תשובה, תגידי שאת שומעת... כי אני יכולה לעזור
לך עכשיו, אני מבטיחה."
ירדתי מהגג, הפנים שלי היו קפואים מהרוח והדמעות ורעדתי כל
הדרך הביתה. כשהגעתי הביתה השתרעתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה
החמה שלי, נרדמתי תוך רגעים... בלילה חלמתי שנויה חוזרת, לא
זכרתי שום דבר מהחלום רק שהיא חזרה. בבוקר התעוררתי והתחלתי
לבכות כשגיליתי שזה היה רק חלום. למחרת הלכתי לביתה וביקשתי
מאמא שלה להיכנס לחדרה. החדר היה כמו שהיא עזבה אותו, אף אחד
לא העז להיכנס לחדר שלה, אפילו אמא שלה פחדה לגעת לה בדברים.
הדלקתי את המחשב שלה ושמתי את הפלייליסט העצובה שלה. האינטרנט
המהיר שלה התחבר אוטומטית ובאייסיקיו שלה קפצו הודעות מחברים
שלה, גם ממני. ההודעה היתה לפני שנפגשנו, אז, על הגג ההוא...
לאט לאט התחלתי לסדר לה את החדר. החזרתי כל דבר למקומו וסידרתי
לה יפה את המיטה. אחר כך השארתי לה פתק מתחת לכרית.

בהמשך אותו שבוע המשיכו לי חלומות עליה, שהיא חוזרת, שאנחנו
מדברות, צוחקות... והבקרים היו הנוראיים מכל, לקום בבוקר
ולגלות ששוב חלמתי על זה. אחר כך ניסיתי לשכוח מזה, ניסיתי
לחזור לחברים האחרים שלי, ניסיתי להיות.. בסדר. הפעלתי את כל
האנרגיות שלי כדי לשכוח ולהדחיק עד שיום אחד היה בי צורך לעלות
לגג ההוא, שוב.
כשהגעתי לשם התיישבתי באותו מקום כשישבתי עם נויה וחיכיתי. אז
לא ידעתי למה אני מחכה אבל חיכיתי.. ישבתי וחיכיתי, והדמעות לא
הצליחו להישאר כלואות בפנים, וכל העצב וייאוש שהדחקתי צף ועלה.
בסופו של דבר, בשלב די מאוחר של הלילה כבר רציתי ללכת הביתה,
לישון ואז ראיתי יד שאוחזת בשפת הבניין, מאותו מקום שנויה
קפצה.
"את לא מתכוונת לעזור לי לעלות?" היא שאלה.
"נויה?!" שאלתי בתדהמה והושטתי לה יד כדי לעזור לה לעלות...
"את לא בטוחה שאת מזהה את הקול שלי?" והיא טיפסה ועמדה מולי,
מחייכת, העיניים שלה נוצצות מתמיד.
"אני לא מאמינה..." אמרתי והעיניים שלי נפתחו כמו ברזים
ענקיים... ושטפו את הפנים שלי בדמעות מלוחות מתוקות. נויה
התקרבה אליי וחיבקה אותי את החיבוק הכי חזק והכי אוהב והכי
מדהים שקיבלתי בחיים שלי. "רצית שאחזור לא? הבטחת פתרונות..."
לקחתי את היד שלה וירדנו מהגג, הפעם שתינו יורדות במדרגות.
כשהגענו לבית שלי התחלנו לדבר, והיא אמרה שהיא שמעה אותי,
ושהיא התגעגעה ושהיא כל כך רצתה לחזור אבל היא לא יכלה סתם
לחזור, היא לא רצתה לחזור לחיים שלה כמו שהם היו, היא רצתה
פתרונות, וכשאמרתי לה שיש לי פתרונות היא האמינה לי והסכימה
לחזור. בבוקר נפרדנו והלכנו לישון, היא חזרה הביתה וכעבור כמה
דקות הרימה לי טלפון, "איך ידעת שאחזור?" היא שאלה אחרי שראתה
את הפתק שהשארתי לה מתחת
לכרית. "כמו שאת ידעת שאת יכולה לחזור כי יש לי פתרונות..."
"האמת.." התחלתי לדבר והיא קטעה אותי,
"שיש לי את הפתרונות שלי, רק אני יכולתי למצוא אותם, לא אף אחד
אחר..."
"ובכל זאת, איך הצלחתי להחזיר אותך?"
"אני לא יודעת, שתינו איכשהו הצלחנו... שתינו תלינו תקוות
בניצוץ ההוא, בחיים שלי, גם בתוך המוות.. ויש לנו מזל שהפעם,
היתה דרך חזרה..."


פברואר 2003