מתי, שכנתה הצעירה של סבתא ריבה, הייתה עוזרת לה לסחוב את
הסלים הכבדים מן הסופר, למרות שסבתא ריבה הייתה מתנגדת ואומרת
לה שלא צריך.
גם כשאדם עושה לאחרים הוא עושה בעצם לעצמו ונשאלת השאלה במה
הועילה מתי לעצמה כשסחבה את הסלים הכבדים של ריבה מן הסופר?
באותם ימים הרי עדין לא ידעה שהמחלה הקשה ההיא כבר נמצאת בתוכה
ועדין לא ידעה שאודי'לה ושלי'נקה שלה יישארו יתומים צעירים תוך
זמן קצר ביותר.
וגם לא ידעה מה רבים ייסורי הגוף המחכים לה ומה גדולים ייסורי
הנפש שלא תמצא מהם מפלט.    
וגם לא ידעה עדין שבעלה, שנישאה לו ללא סיבה מיד אחרי הצבא,
ימעט להגיע למחלקה לבקרה, ושאת אונו וזמנו יתחיל להשקיע מיד
ובצורה מסודרת באחרת.
ואיך כל זה, שעדין לא ידוע שיקרה, קשור לסבתא ריבה?
זקנות נוספות גרו בבניין ולהן לא עזרת. ומה חיבר ביניכן בקשר
סמוי שאפילו אתן לא ידעתן מהו?
למה בחרת, מתי, דווקא בסבתא שלי?
האם ריחמת עליה?
הרגשת שסחבה מספיק ורצית להקל עליה?
רצית לספוג מן הכוח שלה?
סבתא אהבה אותך. הייתה אומרת עליך שיש לך נשמה של מלאך. שתמיד
יש לך אור בעיניים. שלא נעים לה שאת סוחבת במקומה את הכבד.
ואת, היית כל כך מרוצה מהכל. אודי'לה התחיל ללכת לבית ספר,
שלי'נקה התחילה ללכת לגן פרטי. כל כך התגאית בילדה שלך שיודעת
בע"פ את האלף בית כבר בגיל שלוש, עד שהחלטת שזה סתם הגוש הזה
שאת מרגישה, ושאסור לך לשים לב לאף דבר שיכול לקלקל את האושר
שלך מן הילדים. ואולי ידעת שאסור לך לדאוג לעצמך, כי לא יהיה
מי שידאג לילדים שלך, ושאבא שלהם לא הכי הכי. אולי גם חשבת שאם
לא תגעי במקום ולא תמששי אותו הוא יעלם מעצמו, ושאולי קיבלת
מכה ובגלל זה המקום נפוח.
כמה טיפשה יכולה להיות אישה חכמה. כמה טיפשה יכולה להיות אישה
האוהבת את ילדיה יותר מאשר את עצמה. כמה חזק הפחד מן ההגיון
וכמה מהר מגיע המחיר שאנו משלמים על כך.
בת שלושים ושלוש כולך היית, מתי, כשלא יכולת עוד להכחיש, וכשאת
החיוורון בפניך לא יכולת עוד לתרץ. לאט לאט הלכת ונשמטת מן
החיים, רחוקה מילדיך וחנוקה בבדידותך.
בעלך, שלא צרך אותך הרבה לפני כן, הפסיק לצרוך אותך סופית,
ובמלחמת הישרדותם קלטו ילדיך את ריח המוות אצלך ונמנעו ממך.  

לאיש מאתנו לא גילתה סבתא ריבה לאן היא הולכת כל יום בין שתים
לארבע, אך כולנו ידענו שאלה שעות הביקור בבית החולים שהפך
לביתך. לאיש לא סיפרה מה היא עושה שם אתך ואיך היא מנגבת לך את
הפנים בחיתול רך שהרטיבה ואיך היא מלטפת אותך לאט לאט שתיהני
הרבה. היא גם לא סיפרה איך הבטיחה לך לשמור על אודי'לה
ושלי'נקה ולתפור להם תחפושות לפורים כמו שהייתה תופרת לי.
ידענו רק שבחודש פברואר, ביום גשום וקר, טמנו אותך באדמה.
ידענו שלא נמצא קרוב זכר לומר אחריך קדיש, וידענו שהייתה זו
סבתא ריבה שנעמדה ועשתה את המלאכה.
לא ידענו, מתי, ולא נדע לעולם האם כאשר סחבת את הסלים של סבתא,
ידעת כבר אז את מה שאנו יודעים רק היום.