[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גילה פלד
/ PRUFROCK GOES TO T.A.U

בשעה מאוחרת, כמו עכשיו, חלקו הניכר של ערפל הסיגריות המכסה את
החצר הזאת במשך שעות היום מתאדה אל אויר הערב הקר ומשאיר את
האויר צלול פחות או יותר. שאר העשן מתעבה אל דלתות הזכוכית של
הכניסה לבניין, אל קירות האבן הטחובים שמפרידים את איזור
הישיבה מהחוץ ואל שולחנות המתכת הצבועים בירוק עמוק ומבריק
שמכוסים עכשיו, בסופו של יום, בפירורי מאפים ובתלתלי ניקוטין
נא. שום דבר לא מפריע לנשום את האוויר עכשיו.
כשהשמש זורחת מקובצים כאן דפים ואנשים; מצולמים מרשרשים
ומקשקשים. כשחשוך, כמו עכשיו, אפשר לספור על יד אחת (אולי על
שתיים) את הלשונות הצרובות שנשלחות אל כוסות נייר עמוסות בחלב
מוקצף וחם הרבה יותר מכפי שראוי ואת השפתיים המחוספסות שגומעות
אומץ חום וסמיך מתוך כוסות דומות אך קטנות יותר. דומה שלאף אחד
מבעליהן אין משהו מיוחד לחפש פה. נראה שגם הם, כמוני (כן, גם
אני נמצאת כאן עכשיו) מהססים לעזוב, מנסים להשהות את ההכרזה על
סיומו הרשמי של היום.
מדי פעם מרים מישהו את ראשו מערימת הדפים האינדיבידואלית שלו
כדי לוודא שכלום לא השתנה, אך ברגע בו פוגש מבטו עיניים של
מישהו אחר, שבעצמו תר אחר התפתחויות, הוא מוריד אותו מיד
בחזרה- חילופי המשמרות בוצעו. עוד מעט לילה ושום צליל אנושי לא
מופק כאן, אך אם עוצרים את הנשימה לשניה ומקשיבים היטב, ניתן
לשמוע מבעד לדממה יללות ערש של חתולי קפיטריות מדושנים וקולות
חרישיים של ניירות, גרגורים רכים וחלושים.
שלושת אלפים דפים יש במקראה שלי, וכבר מזמן עברתי את האמצע.
אני מתקשה להחזיק את הספר הכבד ומניחה אותו על השולחן, מצמידה
את החלק הדק יותר אל המתכת הקרה כדי שהוא לא ייסגור את עצמו
כשיתחשק לו וייקשה עלי למצוא את העמוד שקראתי. זה לא ממש
מועיל. מדי פעם, כשהיד שלי מתרפה ומתרשלת במשימתה, הוא נסגר
בחבטה. מובסת, אני פותחת אותו בעמוד הראשון ומתחילה לדפדף,
נתקלת בפרקים שקראתי פעם, כשעוד הייתי טורחת לחפש במילון את
משמעותן של מילים שלא היכרתי, מילים בעלות צליל קסום כמו
vernacular   או  ascendancy, ונזכרת איך הייתי מתאכזבת
מהפירוש שלהן ואיך העיפרון הצבעוני והגס היה פוצע את הדפים
הדקיקים כשהייתי כותבת את משמעותן  בכתב היד המרושל שלי ליד
האותיות הקטנטנות, משווה למקראה הזאת
,THE NORTON ANTHOLOGY OF ENGLISH   LITERATURE,
מראה של תנ"ך מחולל.
אני מדפדפת מההתחלה אל הסוף במטרה להגיע אל הדף שהייתי בו
קודם, הדף של ט.ס. אליוט ושל
The Love Song of J.Alfred Prufrock  שלו, ורואה איך הפירושים
הולכים ומתמעטים עד שהם מצטמצמים לקו דק שנמתח תחת מילים
מיסתוריות שייאלצו להסיר את הלוט מעל משמעותן בעצמן.  עד שזה
יקרה, אם זה יקרה, אני מסתפקת במשמעות שאני מדמיינת להן. כמעט
ברור לי שהיא עדיפה פי כמה על משמעותן האמיתית. אין לי ספק
שהרבה יותר טוב לשירים, לסיפורים וגם לי, שפירושן הארצי של
המילים הקסומות ייוותר בערפל.
יש לו בעיות, לפרופרוק. בעיות שקשה לי לעמוד על טיבן בקריאה
ליניארית לשם הסילבוס. אני חולפת על פני עשן צהוב שמחכך את
חרטומו כנגד שמשות החלון ובנשימה עצורה ממשיכה אל נשים שמדברות
על מיכאלאנג'לו וטוסטים ותה, ושיער מידלל ורגליים גרומות ועוד
תה ועוד נשים שמדברות (שוב על מיכאלאנג'לו) ופלומת שיער חומה
על לובן של זרועות ערומות ואל "לא לזה התכוונתי, בכלל לא".
משהו לא ברור (לי) מכאיב לפרופרוק וקצוות העצבים שלי,
שהתיאורים האלה-הממ ...כל כך מדוייקים בערפולם המסמם-  גירו עד
עילפון, כמהים לחוות את הסיפוק המיוחל, לדעת מה זה הדבר הזה
שכל כך מפריע לו.
העיניים שלי, לא בלי להבחין שנשארו לי עוד שורות ספורות,
מדגדגות את המילים בחיפזון כדי להגיע לזאת שתבהיר את הכל
ורואות מכנסיים מופשלים עד הקרסול ואפרסק שעיר ועוקצני ובתולות
ים שרות (אבל לא בשבילו) ואצות ריריות באדום ובחום וקולות של
בני אנוש ו...זהו. נגמר. אין יותר פרופרוק.
מבין שתי דרכי הפעולה לפתרון התעלומה, קריאה נוספת או בירור עם
הפרופסור (שיידע את התשובה וייענה לי ברצון ובעיניים נוצצות
אבל, שלא באשמתו, יזרע הרס בטרוניות המקסימות של פרופרוק, שאני
אמנם לא מבינה אבל כבר מאוהבת בהן בכל מאודי), אני בוחרת
בראשונה ומעבירה להילוך אחורי כשהטוש המדגיש מוכן לפעולה בין
שיני.  
ופתאום אני לא רואה את המילים. גם האותיות הרבועות והקטנות
הופכות לערפל. אני לא ממש כאן-זה ברור, מה שלא ברור זה על מי
ניסיתי לעבוד כשפתחתי את הספר הזה.
היום זה קרה חמש פעמים. המשחק המקנטר הזה, ספורט מרושע וחסר
תוחלת, קרה חמש פעמים היום. הצל חסר המשמעות שבדרך לא ידועה
(לי) נוצר וננצר לכדי ממשות מטרידה ודוקרת, נתקל בי אחת,
שתיים, שלוש, ארבע, חמש פעמים היום. ועדיין, כלום לא ידוע מלבד
נתוני הפתיחה:  לו יש עיניים שחורות, אפלות ואטומות ולי
מבריקות וחומות. הוא נראה משועשע ואני (בזה אני בטוחה) סובלת.
לשנינו ביחד יש משחק.

בשעת בוקר קרירה בקרסוליים מתאבדים ליד כרי דשא אפופי ריח לח
וירוק,  או בין-ערביים בבניין רפאים קטן ומתקלף ליד עגלת עץ
נטולת גלגלים המפיצה ריח משכר של קפה טרי, החוקים היחידים הם
שנהיה שם. ואנחנו שם, אנחנו בדרך כלל שם ולמשך היעדר חסר בושה
של זמן ומקום, שולחים מבטים מתוקים-מרירים שכמעט עשר שניות
לאחר מכן, מתנפצים (ביחד עם חוסר הבושה)  על צוקי המודעות
העצמית, שבריריהם המלוחים הודפים אותנו אל התחנות הבאות
והנפרדות שלנו, בחיפזון חד ושנוק.  
נבוכה מעצם ההודאה במקור חוסר הריכוז שלי, אני עדיין בוהה
במערבולותיהן השחורות של האותיות של פרופרוק, אהובי הזנוח,
וחושבת על כמה שזה מוזר- זה תמיד כל כך מוזר, אבל היום זה היה
מוזר במיוחד.  
אני מרגישה דקירות קטנות לאורך שרירי הצוואר ולרגע מרימה את
הראש מהספר, מביטה אל השמיים הכהים ומגלה שהם לא שחורים אלא
בגוון מוזר של אפור עכברי וכהה. החושך מכוסה בעננים כבדים
שמסמאים ועוטפים אותו בקטיפה מאובקת. הם יישארו שם עד שיישברו
לגשם עבה ודביק. אבל זה לא יקרה בקרוב, אולי מחר.
הערב מתחיל להפוך ללילה וקר לי נורא. אני מכניסה את כפות
הידיים לכיסי המעיל ומנסה להמשיך לקרוא. העמוד שאני צריכה שוב
הולך לי לאיבוד, הפעם, בשונה מזאת שלפני היכרותי המקסימה עם
ג'יי אלפרד פ., לא באשמת הידיים העייפות שלי, אלא בגלל הרוח
שהחליטה לדפדף קצת בדפים השבריריים של הספר. אני מוותרת על
הקריאה כליל וסוגרת אותו בחבטה מענישה, משלבת זרועות ומחליטה
לבהות נכוחה. סתם ככה, בלי ספר, בלי כלום.
אבל זה לא הכל. כמעט היה גם סיבוב שישי היום. כמעט היה גם
שישי. זה היה לא מזמן-מאוד קרוב לעכשיו- כששילמתי על כוס הנייר
שהייתה מהסוג העמוס בחלב מוקצף וחם הרבה מכפי שראוי ומונחת כאן
מולי, ריקה לחה ומרוטה. הוא גם היה שם, אוחז בכוס נייר מהסוג
הקטן יותר, זה המלא עד גדותיו באומץ סמיך וחום (אני לא יודעת
איך היא נראית עכשיו, הוא והכוס שלו לא נמצאים כאן).
בזוית העין ראיתי את הראש שלו נע בעוויתות זעירות של חוסר
התמצאות מופתע כשהשתהיתי מעל  אצבעותי הממהרות לטמון את העודף
בארנק, ולא הרמתי את המבט. כשלא איפשרתי לזויות פיו לפעום
בהנאה ילדותית בזמן שעיניו צדות את מבטי ומהפנטות אותי, כמו
שקרה כבר חמש פעמים היום. חמש פעמים זה כבר קרה היום, ומזווית
העין ראיתי שהוא משתוקק לפעם השישית. בכל כך הרבה ניתן להבחין
כשלא מישירים מבט.
למרות שקר, קר נורא, אני מוציאה את יד ימין מהמערה הצמרירית של
כיס המעיל שלי ומועכת את כוס הנייר הריקה. הכלים נשברו והלילה
כבר כאן. כריות האצבעות שלי מתלכלכות בטיפות צוננות שנותרו על
הדפנות האכולות ואני מחליטה ללכת הביתה. אני אחזור לפרופרוק
מאוחר יותר, כשאני אהיה עייפה ועיני כבר ייצרבו וייתמלאו בנוזל
שמנוני, מערפל מבט ופותר פרופרוקים. אני מכניסה את הספר עב
הכרך, סגור ונזוף עדיין, אל התיק ומעמיסה אותו על הכתף התפוסה
שלי, מיטיבה את המעיל על גופי אחוז צמרמורות הקור וקמה. העננים
הכבדים, שלא יורידו גשם בקרוב, תלויים מעלי כשאני מורידה את
המסך על היום הזה ויוצאת אל הלילה- כהה ואטום כמו העיניים שלו,
עקר כמו המשחק שלנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתי תיהיה
רצינות במשחק
המפגר הזה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/03 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גילה פלד

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה