"בוקר טוב יפה שלי", ככה התחיל בשבילי כל יום בשנה וחצי
האחרונות. כל יום, חוץ מהיום, וחוץ ממחר, וממחרתיים, ומעוד
שלושה ימים...  שנה וחצי הכל היה טוב, שנה וחצי היינו הזוג הכי
מאושר עלי אדמות, ופתאום כל האושר הזה שאפף אותי התחלף במין
הרגשה ריקה כזאת, הרגשה כואבת, כאילו הכל סתמי, כלום לא חשוב,
אין טעם לחיים... תומר הוא הכל בשבילי, הוא הדבר הכי חשוב לי,
הוא הטעם לחיי, ועכשיו, כבר אין תומר...

הכל קרה אתמול, החזאים הבטיחו סופות חזקות והמליצו להישאר
בבית, תומר היה בדרכו חזרה מהעבודה, דיברתי איתו כשהוא היה
במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית, הרוחות גרמו לרעשים בקו, אז
אמרנו שנדבר בבית.
לא דיברנו בבית. תומר לא הגיע. רמזור נפל על מכוניתו. תומר
נהרג במקום. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? אני עוד לא מעכלת. איך
קצת רוח גורמת לרמזור שלם ליפול ולנחות דווקא על תומר שלי?!

אתמול הייתי המומה, בהלם מוחלט, חיכיתי שתומר יבוא ויעיר אותי
מהסיוט, שיגיד לי שהוא פה והכל בסדר והוא לא מתכוון ללכת, אבל
זה לא קרה...
היום כשקמתי ואף אחד לא אמר לי "בוקר טוב יפה שלי", התחלתי
להבין, רק אז עיכלתי בערך את מה שקרה, אין יותר תומר, אין יותר
תום ותומר, אין יותר "בוקר טוב יפה שלי"... יש רק אין, אין
גדול ועצום שמכסה את כל הגוף, מבפנים ומבחוץ, ומכאיב, מכאיב
נורא...
אני לא יכולה לחשוב על חיים ללא תומר, על חיים לצד מישהו אחר,
לא רוצה לאהוב מישהו אחר... לא מסוגלת לאהוב מישהו אחר!!!

חזרתי עכשיו מבית החולים, החליטו להשאיר אותי שם ללילה אחרי
שהתעלפתי בלוויה. אימא רוצה שאני אחזור לגור בבית, אבל בבית
אין לי תומר... פה יש לי זיכרונות ממנו לפחות...
חברות שלי אומרות שזה לא סוף העולם ואחרי שהשבעה תיגמר הן יראו
לי עולם חדש וידאגו שיהיה לי כיף... מה הן מבינות בכלל?! גם כן
חברות! רק יומיים עברו והן מדברות איתי כבר על לצאת ולהנות?!
אני יודעת שאצטרך להמשיך בחיי, אבל לא עכשיו, עכשיו אני עדיין
תום של תומר!

החלטתי שאני חייבת לצאת מהבית קצת, לנקות את הראש איפהשהו,
להירגע. המקום היחיד שעלה בדעתי היה הים. הייתי שם בערך
שעתיים, זה עשה לי טוב, להיות שם עם עצמי, הרגשתי שתומר מדבר
איתי דרך הגלים, דרך השמש ששקעה לה באופק, דרך השמיים שנצבעו
בשלל צבעים, מרגיע אותי ומלטף אותי. הכל היה כל כך שליו ויפה,
כל כך כמוהו... ואז הכל נדם. השמש נעלמה במעמקי הים, והשמיים
נצבעו שחור, רק קולם של הגלים נשמע וקולו של תומר נבלע בתוכם,
לוחש לי: "לילה טוב יפה שלי..."
נכנסתי חזרה למכונית, התחלתי לנסוע הביתה, האקמול שלקחתי לפני,
החל לתת את אותותיו. נהייתי עייפה, כבר לא הרגשתי כלום, כנראה
שנרדמתי. לפתע 'בום' חזק נשמע וכאב חד פילח את גופי, פקחתי את
עיניי, אך לא הצלחתי לראות כלום, ואז הכל נעלם, הכל נהייה
שחור... כשהתעוררתי בשנית, הכל היה לבן, כבר לא כאב כלום,
ולפתע חיוך עלה על פניי, תומר שכב לצידי, לחש לי "בוקר טוב יפה
שלי".