לאדם, 31.1.2003

אני לא יכולה יותר.
אני סובלת ואתה יודע את זה.
אני לא יכולה,
אני פשוט לא מסוגלת למנוע את הפרידה הזאת,
כי אני סובלת ואתה מודע לכך ואם לא נפרד אני אמשיך לסבול,
עדיין יהיו לי את הרגעים המאושרים האלו לצידך,
אבל הם כלכך מעטים שזה לא משתווה בכלל לזמן שאני בעדיך,
כשאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך...
כשאני מצפה לך שתבוא,
בלי שתהיה לי היכולת להפסיק לחשוב שאתה לא מרגיש כלפי אותו
דבר,
למרות שבאותם רגעים,
כשאנחנו יחד,
זה נראה כאילו אתה כן,
הרגעים בהם כמעט הכל מושלם,
אתה אוהב אותי ואני אותך.

הרגעים בהם אני לא מאמינה בך,
לא בטוחה באהבתך כלפי,
הם הרגעים שגרמו לי לכתוב את המכתב הזה.

זה נראה כאילו גם אתה סובל אבל לא כלכך אכפת לך ממני כרגע.
אני אוהבת אותך!!!,
כן, עדיין,
אני עדיין אוהבת אותך,
אין לי דרך לשנות את האהבה החזקה הזאת.
אבל אין לי ברירה כבר.


וקשה לי לעשות את זה אבל אני מרגישה שאני חייבת כי אני לא
מסוגלת. אני לא מסוגלת לחיות ככה יותר.
אני לא מסוגלת לחיות בידיעה שאני אסבול יותר מאשר סבלתי.
וכואב לי, כואב לי לעשות את זה,
אבל אני חייבת.

ואני עדיין אוהבת אותך!!!

שלך לעד,
עדן.