ידענו שהיא מוזרה מן היום שנולדנו. וכבר אז ידענו בחושינו
שמשהו לא בסדר אצלה. בראש. אחי היה בטוח שהיא נחטפה פעם
בילדותה על ידי חוצנים ולכן היא מדברת קצת כמו רובוט, ואני
טענתי שהיא לא מדברת כמו רובוט, רק חוזרת כהד על דברים שאחרים
אומרים.
שמה היה הדה, אך אנו קיצרנו אותו מטעמים מובנים להד, כינינו
אותה דודה, למרות שלא הייתה דודה שלנו, רק קרובת משפחה רחוקה,
ואפילו חיבבנו אותה קצת.              
לארץ הגיעה בגפה קצת אחרי קום המדינה. היא הייתה בודדה בארץ
החדשה ובעיר הנמל אליה הגיעה באנייה וחיפשה מישהו מוכר להתיידד
אתו. הראשון שפגשה היה אלוהים, ולמרות שבוודאי היו לה סיבות
טובות להתנכר לו, בחרה בו והתחברה אליו. אחר כך המשיכה לשמור
לו אמונים גם כשעזבה ועברה לתל אביב, ולא הדליקה בגללו את
הרדיו בשבת, גם כשכבר גרה בבניין בן שלוש קומות במרכז העיר.
תמיד נראתה מבוגרת, כך שלא  ממש ידענו בת כמה היא ובת כמה
הייתה כשנישאה לבנימין הגבוה, שעבד בדואר המרכזי והיה איש נחמד
ולבבי, אך בירכנו על כך, למרות שאף פעם לא הבנו למה קשר את
חייו דווקא אתה.
במשפחה קיוו שהחתונה תעשה את השינוי המיוחל,  בגלל ההורמונים
החדשים שיתחילו לזרום עכשיו בדמה, ושאולי תחול אצלה איזו
התעוררות והיא תפסיק לדבר כמו הד ותתחיל סוף סוף לדבר בשם
עצמה. אבל ההורמונים של בנימין היו כנראה חלשים מכדי לחולל
שינוי כל כך גדול וההד אצלה המשיך ואפילו התחזק.
עם השנים התחלתי להבין שישנם אנשים רגילים וישנם אנשים שהם צל
וישנם אנשים שהם הד ואף הסברתי זאת לאחי הקטן עודד. אבל עודד
התאמן בלהיות בלש ודמיונו המפותח סרב להיכנע.
אולי לא נחטפה על ידי חוצנים, אבל אולי חנקה מישהו בעבר הרחוק
שלה, אמר. ואני מרגיש שיש לה מה להסתיר, הוסיף.
ניסינו לגלות מה היה לה להסתיר, אבל במשפחה לא נותר מי שיוכל
להסביר ולספר, וכך נשארנו ללא תשובה על השאלה איך הייתה פעם
דודה הד. והאם הייתה יפה. והאם התנהגה אחרת. וכיצד חייתה.
וכיצד שרדה. אותה עצמה פחדנו לשאול וגם סביר שלא הייתה עונה
וכך נותר הכיס הפנימי הזה עם התפר הנסתר מקום עלום עבורנו.
רק הנגלה היה ברור: היא לא הרתה. היא לא ילדה. היא לא היניקה.
היא לא הביעה דעה, היא לא הביעה רגש. לא התלוננה ולא בכתה, רק
הייתה משמשת כעין הד חלול לחייהם של אחרים, תוך שהיא חוזרת על
דבריהם ומאשרת אותם, מקבלת עליה דין נסתר שרק היא הבינה את
מקורו ורק היא הבינה את פשרו.
למרות זאת לא חיה על תרופות ומצבה הנפשי לא קיבל הגדרה רפואית
כלשהי ולא ניתן היה לטעון שהיא חולה, או לטעון לאי שפיות
ולאשפזה. היא לא עשתה כל רע לאיש, היא לא עשתה סקנדלים, הלכה
לשוק, הכינה ארוחות ואת כוס התה ועוגיות הדבש הייתה שותה
ומכרסמת בדממה.
עם זאת, כשבגרתי והגעתי לשלב הרגישות והתהיות, היה לי כבר קשה
יותר לקבל את התנהגותה כאילו היא נורמלית, ושיתפתי בהתלבטויותי
את אחי, שזנח אותה עת את תחום הבילוש לטובת התחום הפרפסיכולוגי
והתאמן באיתורם של חפצים נעלמים.
איפה, אתה חושב, מחביאה דודה הד את העבר שלה? שאלתי אותו פעם,
בדיוק בשעה שהמטוטלת שהחזיק בידו נעה בעוצמה לצד ימין וסימנה
לו בהתלהבות את מיקומו של החפץ שחיפש. הרי לכל אחד מוכרח להיות
עבר, לא?
אחי לא התלבט הרבה וחזר על שאלתי בקול רם, אלא שהפעם היפנה
אותה למטוטלת, כפי שלמד לעשות בקורס המזורז במתנ"ס השכונתי
שלנו. המטוטלת נטלטלה קלות, נעה מצד לצד, אך מיד אחר כך נעצרה
ולא היה ספק בתשובתה.
בעציצי הקקטוסים במרפסת שלה, פסק אחי.  
בעציצי הקקטוסים?! איך מחביאים עבר בעציצי הקקטוסים? הקשיתי.
מערבבים אותו בבוץ , מקשים אותו היטב, דוחפים עמוק ומעליו
שותלים את הקוצים, הסביר אחי בלהט והגן על ממצאיו.
אבל למה דווקא שם? דרשתי אז דיוק.
כך לא יטריד עוד לעולם, אמר ברוב חכמה.
וההד? מה תפקידו של זה, לדעתך?
לפקח. שלא תבוא כל חרטה, ענה אחי ספונטנית, וכך, למעשה, מבלי
לדעת שעשה זאת, הסביר לי את חידת הדודה לעומקה.