חשבון נפש

אז לא הייתי בסדר.
התנהגתי בטיפשות. בלי לחשוב בכלל.
עשיתי המון דברים שאני מתחרט עליהם.
הגבלתי אותו פה, הגבלתי אותו שם...
לקחתי ממנו את הדבר הכי חשוב שמגיע לו, שזה החופש שלו.
האהבה סינוורה אותי. חשבתי רק על עצמי.
עליו לא חשבתי.
לא חשבתי על כמה יכול להיות לו רע בלב.
לא חשבתי שלמרות שהוא אוהב אותי, אני שוגה באלף ואחד דברים.
בשבילי, הדעה שלי היתה חשובה. גם שלו, אבל בעיקר שלי וההרגשה
שלי.
ועכשיו, כשאני במצב של חוסר וודאות, של חוסר הידיעה מה יהיה
עוד יום, עוד יומיים, אני עושה חשבון נפש.
חבל שרק עכשיו.
אולי כבר מאוחר מדי.
עכשיו, הוא לא יודע איך הוא מרגיש.
אם הוא רוצה אותי או לא.
אז כן, אני אוהב אותו.
ועכשיו הבנתי, שאני אוהב אותו מספיק בשביל לתת לו את החופש
שהוא צריך.
לתת לו לעשות מה שהוא רוצה. מה שטוב לו.
לפני שלושה חודשים, כשהכרתי אותו, הוא הביט עלי בעיניו
המבריקות וחיוכו הכובש, והתאהבתי. אני עדיין מאוהב.
אבל עכשיו, האהבה לא מסנוורת אותי. עכשיו אני מבין את האהבה.
מבין שאם אני באמת אוהב אותו (ואני באמת אוהב אותו), אני צריך
לתת לו את החופש לעשות את הדברים שטוב לו לעשות, ושהוא רוצה
לעשות, אפילו אם הדברים קשים לי. אפילו אם הם גם מכאיבים לי.
זו זכותו, כמו שזו זכותי, שיהיה לו חופש.
עכשיו אני מבין למה רבנו בצורה כזו.
אני מבין שלא הייתי בסדר.
אני מבין את הכל.
אני רק פוחד שהבנתי מאוחר מדי.
בלי התחיבויות יותר.
בלי הגבלות.
בלי איסורים.
בלי דאגות יתר.
רק לקבל ולאהוב.
אני מוכן לזה.
אני רוצה את זה.
אני יכול לגרום לו להיות מאושר שוב...

באמת.